לחן: פרנק פלג
הושר בתיאטרון “סמבטיון” (1959)
אָמְרוּ לוֹ, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:
"שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת בְּאַשְׁקְלוֹן.
שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת שׁוֹכְנוֹת לָבֶטַח,
וּבַלֵּילוֹת, בָּאֲפֵלָה,
מִצַּד חוֹלוֹת הַיָּם,
שׁוֹמְעִים לְפֶתַע יְלָלָה
הַמַּקְפִּיאָה כָּל דָּם:
“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,
בִּמְעָרָה בְּאַשְׁקְלוֹן.
אָסַף לוֹ אָז רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח
שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים עַזִּים וַחֲסוֹנִים.
הִסְתִּיר אֶת כֻּלָּם סְבִיב לַפֶּתַח,
וְהוּא, לָבוּשׁ כִּמְכַשֵּׁפָה,
קָרַב לַמְּעָרָה
וְעַל הַדֶּלֶת הוּא דָּפַק
וּבְקוֹל דַּקִּיק קָרָא:
"אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת,
פְּתַחְנָה חִישׁ לַאֲחוֹתְכֶן!"
אָמְרוּ לוֹ הַמְּכַשֵּׁפוֹת: "סָגוּר הַפֶּתַח!
רַק הָעוֹבֵר מִבְחָן נִכְנָס לַמְּעָרָה!"
אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח:
"הַרְאֶינָה לִי מָה כּוֹחֲכֶן
בְּמַעֲשֵׂי כְּשָׁפִים,
וְאָנֹכִי אַרְאֶה לָכֶן
כְּשָׁפִים יוֹתֵר יָפִים."
“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים,
שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת
חִישׁ נֵעוֹרוּ לַמִּבְחָן!
אַחַת הַמְּכַשֵּׁפוֹת בְּקוֹל הִרְעִידָה –
יָרְדוּ מִמָּרוֹם שְׁמוֹנִים כַּדֵּי-שֵׁכָר.
שְׁנִיָּה שְׁמוֹנִים כִּכְּרוֹת בָּשָׂר הוֹרִידָה.
אוּלָם שִׁמְעוֹן לָהֶן הֵשִׁיב:
"אִם אֶת קוֹלִי אָרִים –
מִיָּד יָגִיחוּ מִסָּבִיב
שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים!
“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים בַּחוּרִים
אָז יָצְאוּ מִמַּחְבּוֹאָם.
יָצְאוּ הַמְּכַשֵּׁפוֹת מִתּוֹךְ הַפֶּתַח
וְעִם הַבַּחוּרִים פָּצְחוּ בִּמְחוֹל זוּגוֹת.
אַךְ פֶּתַע, לְצַו שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח,
הֵנִיף כָּל בֵּן אֶת בַּת זוּגוֹ
וְכָל קִסְמָהּ עָבַר.
אוֹתָהּ תָּלוּ בְּרֹאשׁ עַמּוּד
בְּאֶמְצַע הַכִּכָּר.
“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים מְכַשֵּׁפוֹת
כָּךְ נִתְלוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.
מֵאָז יְמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן-שֶׁטַח
שְׁמוֹנִים הָעַמּוּדִים עָמְדוּ בְּאַשְׁקְלוֹן.
כַּיּוֹם אָמְנָם הֵם נֶעֶלְמוּ לְפֶתַע;
אַךְ תִּמְצְאֵם לְלֹא כִּשׁוּף,
מַמָּשׁ עַל נְקַלָּה,
בְּגִנָּתוֹ שֶׁל רַב-אַלּוּף
הַגָּר בְּצָהֳלָה.
“אוּגוּלוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ-בּוּהוּ!”
שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים, שְׁמוֹנִים עַמּוּדִים
בַּגִּנָּה בְּצָהֳלָה.
לבר המצוה שלי קבלתי שלושה עותקים זהים של“אגדות ארץ-ישראל” מאת זאב וילנאי. אהבתי בעיקר את האגדות על מערות מסתוריות ומפחידות. את הסיפור הערבי על חמדאן במערה הפכתי לפזמון, שהושר על ידי אריק איינשטיין הצעיר וחבריו ב“סמבטיון” (1959). האגדה המדרשית על שמונים המכשפות במערה באשקלון – על רבי שמעון בן-שטח וניצחונו הערמומי את המכשפות שהסתתרו במערה (ושברגע שהיו מצליחים להרים את שתי רגליהן מהקרקע, היה כוחן תש) הפכה לפזמון שבסופו נשלחו אז חצים לעבר חמדנות העתיקות של משה דיין.