לחן: חיים אלכסנדר

שר: ברוך נדב (להקת “איילון” 1957)

רוּמִיָּה שֶׁלִּי נַעֲרָה חִנָּנִית,

פְּשׁוּטָה, בְּלִי “חָכְמוֹת” וּ“פָּטֶנְטִים”.

רוּמִיָּה לוֹבֶשֶׁת שִׂמְלָה תֵּימָנִית,

בְּלִי “לִיפְּסְטִיק” וּבְלִי “פֶּרְמָנֶנְטִים”.

רוּמִיָּה אוֹהֶבֶת לִצְעֹד בְּסַנְדָּל,

שְׁקֵטָה וּצְנוּעָה כְּתִינֹקֶת.

לְרוּמִיָּה שֶׁלִּי אֵין גַּרְבַּיִם “קְרִיסְטָל”.

וְאֵין בַּרְזִלִּים בַּתִּסְרֹקֶת;

אַךְ כָּל בְּנֵי הַכְּפָר בָּהּ טוֹוִים חֲלוֹמָם,

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – “תַּמָאם”.

וַואלְלָה, יֵשׁ לָהּ זוּג עֵינַיִם –

כִּשְׁנֵי שְׁקֵדִים בַּשּׁוקֹולָד.

אִם רַק תָּצִיץ בָּהּ פַּעֲמַיִם –

הֵן אֶל לִבֶּךְ טוֹווֹת מַרְבָד.

הִיא רוּמִיָּה, וַאֲנִי רוֹמֵיאוֹ.

הִיא יוּלְיָה, וַאֲנִי – יוֹאֵל.

כָּל הַכְּפָר רַק זֹאת יוֹדֵעַ:

כִּי לִי הוֹעִיד אוֹתָהּ הָאֵל.

רוּמִיָּה עוֹבֶדֶת בְּוִיצ"וֹ כָּמוֹנִי,

שָׁטִיחַ טוֹוָה וּמוֹשֶׁכֶת.

וַאֲנִי שָׁם סְתָם, רַק רוֹקֵעַ “תֵּימוֹנִי”;

אַךְ הִיא – עַל כָּל וִיצ"וֹ מוֹלֶכֶת.

וּפַעַם הִרְגַּשְׁתִּי: חוּטִים לְנַפְשִׁי

נִטְוִים מֵהַנּוּל שֶׁמִּנֶּגֶד,

וּפֶתַע יָדַעְתִּי: מַתְחִיל פַּטִּישִׁי

לִרְקֹעַ בְּנפֶשׁ עוֹרֶגֶת.

“יָה רִבּוֹן!”, הִסְמַקְתִּי, כֻּלִּי מְהֻמָּם.

כִּי יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – "תַּמָאם!

דּוּמִיָּה בַּכְּפָר. כְּבָר עָלָה הַיָּרֵחַ.

בַּלָּאט נֶעֶצְמוּ הָעֵינַיִם.

רַק חַלּוֹן אֶחָד אוֹר צָנוּעַ שׁוֹלֵחַ:

צָעִיף לְדוֹדָּה מְכִינָה הִיא.

עוֹנֶה הִבְהוּבִים לְנֵרָהּ הַקָּטָן

נֵרִי, הַמּוּשָׁט מִן הַצֹּהַר.

לִבָּה לִי לְנוּל, וְלִבִּי לָהּ – סַדָּן.

צָמִיד בּוֹ אֶרְקַע לָהּ, כְּמֹהַר.

לִי חוּטֶיהָ. בִּי כְּבָר אָחוּשׁ אֶת חֻמָּם.

אָח, יֵשׁ לָהּ עֵינַיִם – תַּמָאם!