לחן: משה וילנסקי

שרו ברוך נדב וחבריו ללהקת “איילון” (1958)

לְכָל מְדִינָה כָּאן בָּעוֹלָם

מַאֲכָל לְאֻמִּי הַמֻּכָּר לְכֻלָּם,

וְכָל יֶלֶד בַּגַּן יוֹדֵעַ כִּי

הָאוֹכֵל מָקָרוֹנִי הוּא אִיטַלְקִי.

לָאוֹסְטְרִים בְּוִינָה שְׁנִיצֶל טָעִים,

וְהַצָּרְפָתִים אוֹכְלִים צְפַרְדֵּעִים.

הַסִּינִים אוֹכְלִים אֹרֶז דַּק וְרָזֶה,

וְהַקָּנִיבָּלִים אוֹכְלִים זֶה אֶת זֶה.

וְלָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

וְגַם הַחוֹתֶנֶת הַיּוֹם תְּקַבֵּל

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פַּעַם, כְּשֶׁבָּא יְהוּדִי לְיִשְׂרָאֵל,

נָשַׁק לָאֲדָמָה וּבֵרַךְ “הַגּוֹמֵל”.

הַיּוֹם הוּא רַק יוֹרֵד מִן הַמָּטוֹס –

וּכְבָר קוֹנֶה פָלָאפֶל וְשׁוֹתֶה גָּזוֹז.

אֶצְלֵנוּ אֵין מֶלֶךְ. יֵשׁ רַק נָשִׂיא;

אֲבָל בַּמְּלוּכָה כְּבָר הִשַּׂגְנוּ שִׂיא.

אֶצְלֵנוּ כָּל יוֹם קָם מֶלֶךְ חָדָשׁ –

אֶחָד “מְאֻשָּׁר”, הַשֵּׁנִי – “מְיֻאָשׁ”.

כִּי לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

יֵשׁ דּוּכָנִים לָרֹב.

מֵרִיחַ כָּל הָרְחוֹב

רֵיחוֹת שֶׁל שׂוּמְשׂוּמִין

וְשֶׁמֶן פָּרָפִין.

וְגַם צָרֶבֶת אֶפְשָׁר פֹּה לְקַבֵּל

מִפָלָאפֶל, פָלָאפֶל –

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֶה לֹא פָּשׁוּט.

פָלָאפֶל לַעֲשׂוֹת זֹאת אָמָּנוּת,

וְיוּכַל לְהַבְחִין כָּל בֶּן תֵּימָן

בֵּין פָלָאפֶל שֶׁל חוֹבֵב – אוֹ שֶׁל אָמָּן.

הַמַּצְחִיק בְּיוֹתֵר הוּא, “אַלְלָה אֶל-עָזִים”,

פָלָאפֶל עָשׂוּי בִּידֵי אַשְׁכְּנַזִּים!

בְּפָלָאפֶל כָּזֶה מִיָּד תַּרְגִּישׁ

מִין טַעַם מוּזָר שֶׁל “גֵעפִילְטֶע פִישׁ”.

רַק לָנוּ יֵשׁ פָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל!

לְאַבָּא מַתָּנָה

גַּם אִמָּא כָּאן קוֹנָה.

לְסָבְתָא הַזְּקֵנָה

נִקְנֶה “חֲצִי מָנָה”.

כִּי זֶה הַמַּאֲכָל הַלְּאֻמִּי שֶׁל יִשְׂרָאֵל:

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל,

עִם הַרְבֵּה-הַרְבֵּה-הַרְבֵּה פִּלְפֵּל!

“ולנו יש פלאפל” אינו הפזמון העברי הראשון שהוקדש למאכל זה. קדמו לו שירו של השחקן רפאל קלצ’קין, “בפתח תקווה הייתי”, וכן אזכורי הפלאפל הקצרים בפזמוניהם של חיים חפר לצ’יזבטרון “החופש תם” (“אכלנו שתים-עשרה מנות פלאפל”), ושל נעמי שמר (“חמסינים במשלט”). ממש לאחרונה הוספתי לשיר בית נוסף, ובו נזכרים כמה ממאכלי הרחוב של ימינו (ראה בעמוד הבא). ואילו למועצה לירקות ופירות כתבתי לפני שנים רבות עם בני נגרי את הפזמון “על אדון אבוקדו וגברת אבוקדה”, כשיר-פרסום.

הבית החדש שנוסף לאחרונה לשיר הפלאפל (2010)

הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתַּב לִפְנֵי הַרְבֵּה-הַרְבֵּה שָׁנִים.

שָׁנָה שְׁלֵמָה הוֹבִיל בְּמִצְעֲדֵי הַפִּזְמוֹנִים.

מֵאָז בְּכָל פִּנָּה בָּרְחוֹב קוֹרֵץ פִּתּוּי אַחֵר

לְכָל מִי שֶׁעוֹבֵר, עוֹצֵר, רָעֵב וּמְמַהֵר.

בּוּרֵקָס וְסַמְבּוּסָק,

“קְרֵפִּים”, רַאפִּים", שִׁישׁ-קַבָּאבּ,

שָׁוַארְמָה בְּתוֹךְ לָאפָה,

“יְרוּשַׁלְמִי מְעֹרָב”,

וְהַמְבּוּרְגֶר וְ“הוֹט-דּוֹג”,

צִ’יפְּס (עִם קֶטְשׁוֹפּ, כַּמּוּבָן),

וְ“אֶג-רוֹל”, צִ’יקְן טִיקָה"

– וְהַסּוּשִׁי מִיַּפָּן.

אַךְ אֵין כְּמוֹ הַפָלָאפֶל,

פָלָאפֶל, פָלָאפֶל.

כְּשֶׁהוּא טָעִים וְחַם –

הוּא מֶלֶךְ הָעוֹלָם,

וְאֵת כֻּלָּם מַכְנִיס

לַפִּיתָה, כְּמוֹ לַכִּיס.

כָּל פַּעַם צָץ בָּרְחוֹב

עוֹד מַאֲכָל חָדָשׁ, אָהוּב;

אַךְ הוּא, הַפָלָאפֶל,

אֶת כֻּלָּם לוֹקֵחַ בַּסִּיבוּב.