לוגו
ג'והני איז דה גוי פור מי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לחן:ריכארד שטיין

שרה: רביעיית מועדון התיאטרון בתל־אביב (1958)


Johnny is the goy for me.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

מִי בְּכָל הַשַּׁבָּתוֹת,

בְּחַדֵרָה יַעֲבֹד

וְיִצֹּר נְיָר. נוּ, מִי?

רַק לְג’וֹהנִי כָּאן מֻתָּר

בְּשַׁבָּת לִיצֹר סֻכָּר.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.


ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

בְּשַׁבָּת יַחְלֹב פָּרוֹת,

יְכַבֶּה אֶת הַנֵּרוֹת –

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

וּבְפֶסַח יִתְאַמֵּץ

כְּדֵי לִקְנוֹת אֶת הֶחָמֵץ

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.


ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.

גּוֹי כָּשֵׁר וּלְאֻמִּי.

הוּא אָמְנָם עָרֵל גָּמוּר,

אַךְ דָּרוּשׁ לִי לַיִּצּוּר –

לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹמִי.

הוּא בָּחוּר נֶחְמָד. – אָ־זוֹי!

גּוֹי נִשְׁאָר לָנֶצַח גּוֹי.

ג’וֹהנִי אִיז דֶּה גּוֹי פוֹר מִי.


הקברט “מועדון התיאטרון” נפתח בחודש יולי 1957 במרתף בפינת רחוב בן־יהודה ומנדלי בתל־אביב, בדיוק 30 שנה אחרי הולדת “הקומקום” (שהקים אביגדור המאירי, יליד הונגריה) וכ־11 שנים אחרי הולדת “לי־לה־לו” (שרוב משתתפיו וכותביו היו ילידי פולין). את המועדון הקימו המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי אז, יוסף מילוא, ומנהלו האדמיניסטרטיבי של התיאטרון, יצחק קדישזון. כוונתם היתה גם לספק תעסוקה לשחקנים ולזמרים הצעירים של “הקאמרי”, שהופיעו אז באולם נחמני בהצגה “כטוב בעיניכם”, משם מיהרו להופעה ב“מועדון”. מילוא, יליד צ’כיה, העריץ – כמו המלחין פרנק פלג, בן ארצו – את המלחין היהודי מפריז, אופנבך, בנו של חזן שהיה לאחד מאבות המחזמר האירופי. נתן אלתרמן תירגם כמה אופרטות קצרות של אופנבך, וכדי להוסיף נופך סאטירי נתבקשתי לכתוב פזמונים אקטואליים, שיבוצעו בתום האופרטות על ידי ארבעה משחקני “הקאמרי” – מעין גרסה ישראלית לרביעיית “האחים ז’אק” מפריז.

כך הפכתי בן־לילה לפזמונאי הקבוע של המועדון ובמשך שש השנים הבאות כתבתי את רוב ההצגות והפזמונים למועדון התל־אביבי ולאחיו־תאומו החיפאי, שנפתח ארבע שנים אחר כך. רק שתיים מהתכניות שהוצגו במועדון בתל־אביב לא היו מפרי עטי (את שתיהן כתבו דן בן־אמוץ וחיים חפר). עם דן בן־אמוץ כתבתי את התכנית השנייה של ה“רביעייה”: “דתיאדה”, ששיקפה את המתחים בין דתיים לחילוניים, בעיקר בירושלים. יוסף מילוא, שרגא פרידמן וחיים טופול ביימו אז את רוב ההצגות בשני המועדונים, ותפקידי היה לתרום חומר גם לאמנים שהופיעו על הבמה הקטנה לפני תחילת התכניות המרכזיות: אריק לביא, ריקה זראי, בני ברמן, צמד “הדודאים” וצמד “העופרים” (שהחלו דרכם אז על במת המועדון).


“דתיאדה”, התכנית השנייה של הרביעייה, שאת מערכוניה כתב דן בן־אמוץ ואת פזמוניה כתבתי אני, עסקה במתח הרב ששרר אז בעיקר בירושלים בין דתיים לחילוניים: על יידוי האבנים בשכונות הדתיות בשבת (השיר “זעכצן טון” – על פי שירו האמריקני המוכר של טנסי ארני־פורד); פזמונים על “ברֵכת התועבה” (היא הברכה המעורבת במושבה הגרמנית), ה“דתיקן” (“היכל שלמה”, שנפתח אז), הילד יוס’לה – ועל הפועלים הזרים, אותם “גויים־של־שבת” שקיבלו רישיון לעבוד בשבת ובחג במפעל לייצור נייר וסוכר בחדרה, כדי שלא יצטרכו לכבות שם את תנורי הייצור.


“מועדון התיאטרון” התל־אביבי נפתח בשיאו של “ירח הדבש” בין ישראל לבין צרפת, שבא בעקבות שיתוף הפעולה של השתיים במלחמת קדש. שגריר צרפת בישראל, פייר זילבר, למד עברית ודיבר בה בשטף. שר החוץ הצרפתי, פינו, אירח בשמחה את שרת החוץ שלנו, גולדה מאיר. אמנים צרפתים רבים הגיעו להופעות בארץ, ואמנים שלנו הופיעו בצרפת. כבר בתכנית הראשונה של המועדון שרה הרביעייה את “ברית צרפת וישראל” לפי לחן של ז’אק אופנבך. הבדלי הגובה בין שניים מהשחקנים – גדעון זינגר ויענק’לה בן־סירא – איפשרו להציג בחיוך את הבדלי הגובה בין “דוד” ל“דה־גליית” – דוד בן־גוריון ושארל דה־גול.