לחן: ז’אק אופנבך
שרה: רביעיית “מועדון התיאטרון” בתכנית הפתיחה (1957)
– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.
– שְׁמִי הוּא, אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.
– מִפָּרִי, בַּמֶּרְחָק,
כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.
נְרַנֵּן וְנָשִׁיר, כִּי בְּרִיתֵנוּ טֶרֶם גָּזָה.
לָנוּ אֵין אֶת אַלְגִ’יר –
וְלָכֶם כְּבָר אֵין אֶת עַזָּה.
כִּי לָעַד תִּתְנַהֵל
בְּרִית צָרְפַת־יִשְׂרָאֵל.
מְדַבֵּר פְּיֶר זִ’ילְבֶּר
בְּנֻסָח סֵגֵ’רָה.
בְּפָּרִי כָּל עִתּוֹן
מְהַלֵּל (אֶת) בֶּן־גּוּרְיוֹן
הַמְּקֻבָּל בַּקָּהָל
כְּמוֹ… “קֶה־סֵרָה־סֵרָה”.
גַּם דַּיָּן, כַּמּוּבָן,
יֵשׁ לוֹ “שַׁארְם” כֹּה מוֹשֵׁךְ.
קֶה סְקַנְדָּל!
מָה חֲבָל
שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי
שַׁארְם־אַ־שֵׁיךְ!
אֵיזֶה לַהַט, אֵיזֶה עַם פֹּה.
וּבַכֹּל – “שֵׁרְשֶׁה לָה פָאם” פֹּה!
אֵיזֶה עַם,
אֵיזוֹ פָאם.
שַׂר הַחוּץ לְלֹא שָׂפָם פֹּה.
וְאִם שַׂר הַחוּץ אִשָּׁה הִיא –
הֵן צָרְפַת לֹא אֲדִישָׁה הִיא.
לְכָל מִין יֵשׁ מִינוֹ;
לָכֵן לְגוֹלְדָה יֵשׁ פִּינוֹ.
תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!
בֵּינֵינוּ אֵין כְּבָר שׁוּם הֶבְדֵּל.
בֵּינֵינוּ אֵין “פְּטִי דִיפֵרָאנְס”.
לָכֵם אֵין מָה שֶׁאֵין לִפְרַאנְס.
– שְׁמִי לוּאִי. – פְּיֶר. – וְזָ’אק.
– שְׁמִי הוּא אֶה… – כַּמָּה בַּיְשָׁן הוּא.
– מִפָּרִי
– זֶה מֶרְחָק!
– כָּאן לְיִשְׂרָאֵל הִגַּעְנוּ.
כְּבָר נִמְאַס
מוֹנְפַּרְנָס,
גַּם “מַקְסִים”, וְגַם פִּיגָאלֶה.
דִיזֶנְגוֹף –
זֶה הַנּוֹף!
עִם “כָּסִית” וְעִם “רוֹבָ’לֶה”.
לְצָרְפַת דְּאָגוֹת.
יֵשׁ הֲמוֹן מִפְלָגוֹת.
מֶמְשָׁלָה
רַק עוֹלָה –
כְּבָר הִיא יוֹרֶדֶת חִישׁ.
אֲבָל כָּאן
בֶּאֱמֶת
“פַּרְלָמָן”
כֹּה שָׁקֵט.
לֹא יָעוּף
שׁוּם גִּדּוּף.
נִשְׁבַּר רַק הַפַּטִּישׁ.
כָּאן עוֹלָה
מֶמְשָׁלָה,
קְשָׁיִים אֵין אִישׁ עוֹשֶׂה לָהּ.
הַשָּׂרִים?
הֵם שׁוֹמְרִים
עַל הַ“קֵּס־כִּסֵּא”.
מִי צָרִיךְ אֶת הַ“טּוּר אֵיפֶל”?
עִם “יָתוּר” נָתוּר אֶת חֵיפָה,
וְנִסַּע בְּ“שׁוֹסוֹן”
לְפִסְגַּת הַר נַפּוֹלְיוֹן.
כָּל אַפָּאשׁ עִם פִּיסְטוֹלֵטָה
מְאַמֵּץ לוֹ “מֵדִינֶטָה”.
גַּם צָרְפַת, טֶט־אַ־טֶט,
יֵשׁ לָהּ, יֵשׁ לָהּ “מֵדִינֶט” –
“מֵדִינֶט” יִשְׂרָאֵל.
תְּחִי צָרְפַת וְיִשְׂרָאֵל!