על פי השיר “צריך לצלצל פעמיים” לאלתרמן וּוילנסקי

הושר בתכנית הסאטירית “שחור־לבן בצבעים” (1985)

יוֹשֶׁבֶת אֲנִי וְתוֹפֶרֶת

טַלִּית וְצִיצִית וְכִּפָּה.

אֶצְלֵנוּ הַכֹּל קְצָת אַחֶרֶת,

כִּי חַיִּים חָזַר בִּתְשׁוּבָה.

הוֹי, כַּמָּה צָחַקְנוּ אֵי־פַּעַם,

עָשִׂינוּ טִיּוּל כָּל שַׁבָּת –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ בְּצַהַ"ל

מַרְצֶה מֵהַכְּפָר שֶׁל חַבַּ"ד.

אֶת חַיִּים הִזְמִין, כְּאוֹרֵחַ.

אָמַרְתִּי: “שַׁבָּת? טוֹב, אָז מָה?”

מִשָּׁם – לִישִׁיבַת “אוֹר שָׂמֵחַ”,

וְלִי אֵין כְּבָר אוֹר בַּנְּשָׁמָה.

כִּי חַיִּים נוֹלַד פַּעֲמַיִם.

אָמַר שֶׁנּוֹלַד מֵחָדָשׁ.

מַבָּט קְצָת מוּזָר בָּעֵינַיִם,

וּבֶגֶד שָׁחֹר הוּא לָבַשׁ.

עַל מָה אֲדַבֵּר כְּבָר עִם חַיִּים?

שׁוּב לֹא נִפְגָּשִׁים בְּמַבָּט.

וְכָל זֶה הִתְחִיל כְּשֶׁאָמְרוּ לוֹ:

“תָּבוֹא, תַּעֲשֶׂה פֹּה שַׁבָּת…”

הָיָה פֹּה, אֶצְלֵנוּ, מַרְגּוֹעַ.

דָּלַק פֹּה אֶצְלֵנוּ הָאוֹר.

מֵאָז שֶׁמִּהַרְתָּ לִבְרֹחַ –

נִשְׁאַרְתִּי לְבַד מֵאָחוֹר.

אֵי־שָׁמָּה הוּא חַי לוֹ בְּאשֶׁר,

נָשׂוּי וּמֻקָּף רַבָּנִים.

אֲנִי לְבַדִּי כָּאן בַּחשֶׁךְ,

וְהוּא? כְּבָר סוֹפֵר

תַּ’נִּינִים.