לחן: מאיר נוי

הושר ב“מועדון התיאטרון תל־אביב” בתכנית “תל־אביזיה” (1963)

אָדָם נִפְטָר. זֶה קְצָת עָצוּב:

סוֹפֵר, אָמָּן אוֹ סְתָם עַסְקָן חָשׁוּב.

אֵיךְ מַנְצִיחִים אֶת שֵׁם הַנַּ"ל?

קוֹרְאִים רְחוֹב עַל שֵׁם הַזַּ"ל.

יֵשׁ וַעֲדָה שֶׁמַּחְלִיטָה:

“זֶה זַ”ל – רְחוֹב. זֶה זַ"ל – סִמְטָה.

זֶה זַ“ל שֶׁלִּי. זֶה זַ”ל שֶׁלְּךָ.

זֶה זַ"ל קָטָן, בְּלִי מִדְרָכָה.

הַזַּ"ל הָיָה יָרִיב חָשׁוּב? –

מָבוֹי סָתוּם, לְלֹא בִּיּוּב.

הַזַּ"ל שֶׁלָּנוּ, חֲבֵרִים?

אָז אוֹטוֹסְטְרָד עִם רַמְזוֹרִים.

וְאִם לָרְחוֹב קָרְאוּ כְּבָר שֵׁם –

נַחְלִיף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם:

בִּמְקוֹם רַשְׁבָּ“א, רַמְבָּ”ם, רַשְׁבָּ"ג –

רְחוֹב פְּשֵׁשִׁיצְקִי הַפַּשְׁמָ“ג.”

בְּחִירַת רְחוֹב – עִנְיָן רָגִישׁ:

יֵשׁ לְהַתְאִים רְחוֹב לָאִישׁ.

כַּמָּה בְּיֹקֶר כָּאן עוֹלָה

דַּוְקָא דִּירָה בִּרְחוֹב זוֹלָא!

אִם טְרוּמְפֶּלְדּור אָמַר פָּשׁוּט:

“בְּעַד אַרְצֵנוּ טוֹב לָמוּת” –

בָּרְחוֹב עַל שְׁמוֹ, בְּלִי בְּעָיוֹת,

מִיָּד הֵקִימוּ בֵּית קְבָרוֹת.

אַבְרָהָם מַאפּ"וּ בְּגָאוֹן

כָּתַב אֶת “אַהֲבַת־צִיּוֹן”.

בָּרְחוֹב שֶׁל מָאפּ"וּ, הִזָּהֵר –

יֵשׁ אַהֲבָה בְּכָל חָצֵר!

רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

כָּתַב "צִיּוֹן, הֵן תִּשְׁאֲלִי

שְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ". וּמִיָּד

פָּתְחוּ שָׁם שְׁנֵי בָּתֵּי מִשְׁפָּט!

תֵאוֹדוֹר הֶרְצְל אִישׁ חָכָם,

עַל “אַלְטְנוֹילֶנְד” הוּא חָלַם.

כְּבָר “אַלְטֶע־נוֹילֶנְד” לֹא צָרִיךְ.

מָה יֵשׁ בְּהֶרְצְל? “אַלְטֶע שִׁיךְ”!

הוֹדִיעַ הֶרְצְל: "הַמְּדִינָה

נוֹלְדָה בְּבָּזֶל הַקְּטַנָּה."

וּמִסִּבָּה זוֹ בְּדִיּוּק

הֵקִימוּ בִּרְחוֹב בָּזֶל – שׁוּק.

גַּם זַ’בּוֹטִינְסְקִי הַנִּלְהָב

אֶת הָאַנְגְּלִים הוּא לֹא אָהַב.

אַךְ מְצוּדַת זְאֵב הֵיכָן?

בִּרְחוֹב קִינְגְּ ג’וֹרְג' הִיא, כַּמּוּבָן.

יוֹד־לָמֶד־גוֹרְדוֹן הַמְּפֻרְסָם

כָּתַב אֶת “בִּמְצוּלוֹת הַיָּם”.

לַחוֹף שֶׁל גוֹרְדוֹן צֵא לִרְאוֹת

מָה צָף, עוֹלֶה מִן הַמְּצוּלוֹת.

אַחַד הָעָם כָּתַב כְּרָכִים,

כֻּלָּם עַל “פָּרָשַׁת דְּרָכִים”.

“לֹא זוּ הַדֶּרֶךְ!” – הוּא הִדְגִּישׁ.

בֵּיתוֹ הָרוּס. בָּנוּ שָׁם כְּבִישׁ.

בֶּן־יְהוּדָה תָּמִיד פָּקַד:

“דַּבְּרוּ עִבְרִית, עִבְרִית בִּלְבַד!”.

לָכֵן בְּ“בֶּן־יְהוּדָה סְטְרִיט”

שׁוֹמְעִים רַק יֵקִית וְאַנְגְלִית.

גַּם רַיְנֶס, יְהוּדִי פָּשׁוּט,

חָלַם תָּמִיד רַק עַל שְׁלֵמוּת.

לָכֵן הַיּוֹם קָשֶׁה לִרְאוֹת

בָּרְחוֹב שֶׁל רַיְנֶס “חֲתִיכוֹת”.

וּמֶנְדְלֵי, בִּשְׁעַת רִתְחָה,

כָּתַב אֶת “עֵמֶק הַבָּכָא”.

בְּמֶנְדְלֵי, לְלֹא חֶשְׁבּוֹן,

קָם “מוֹעֲדוֹן הַתֵּאַטְרוֹן”.

אַךְ אִם זוֹכְרִים בִּזְכוּת הָרְחוֹב

אֶת מַעֲשֵׂי הָרִאשׁוֹנִים –

בְּמָה זָכָה מַר דִיזֶנְגוֹף

שֶׁיִּמְכְּרוּ בּוֹ גַּרְעִינִים?