לחן: מאיר נוי (“הכול אודות חוה”, 1962)

לחן: יאיר רוזנבלום (“להקת פיקוד דיזנגוף”, 1969)

עִם עֶרֶב נִדְלָקִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

עִם עֶרֶב מוֹפִיעוֹת הַנְּעָרוֹת,

מִתְנוֹעֲעוֹת בְּגַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְיַחַד עִם כֻּלָּם עִם בּוֹא הָעֶרֶב פֹּה נַבִּיט

בַּנֵּאוֹן הַצּוֹבֵעַ כָּל פַּרְצוּף בְּשַׁעֲוָה;

אֲבָל אֲנַחְנוּ מִסְתַּכְּלוֹת מִבַּעַד לַזְּגוּגִית –

כִּי אָנוּ הַבֻּבּוֹת מֵחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה.

בֻּבּוֹת הַמַּלְבּוּשִׁים שֶׁבַּחַלּוֹן –

אוֹתָנוּ כָּל אֶחָד מַכִּיר הֵיטֵב.

בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה וְהַקַּרְטוֹן.

כָּל אִישׁ רוֹאֶה אוֹתָן, אַךְ אֵין חוֹשֵׁב:

גַּם לַבֻּבּוֹת יֵשׁ לֵב.

גַּם לָנוּ יֵשׁ גִּזְרָה כָּזֹאת קְטַנָּה

כְּמוֹ לְכָל הַ“חֲתִיכוֹת” בְּדִיזֶנְגוֹף.

גַּם אָנוּ מַצִּיגוֹת אֶת הָאָפְנָה

מִלּוֹנְדוֹן וּפָּרִיז בְּדִיזֶנְגוֹף.

אֲנַחְנוּ כְּמוֹ כֻּלָּן; אֲבָל בֵּין כָּל הַחֲוָיוֹת

יֵשׁ חֲוָיָה אַחַת שֶׁלֹּא עָבְרָה עוֹד שׁוּם אִשָּׁה –

כְּשֶׁאֵיזֶה דֵּקוֹרָטוֹר עִם יָדַיִם מַזִּיעוֹת

מַפְשִׁיט אוֹתָנוּ כָּאן, בָּרְחוֹב, בְּלִי שׁוּם בּוּשָׁה.

אַךְ לִפְעָמִים עוֹצֵר מוּל הַחַלּוֹן

רַוָּק בּוֹדֵד, נִצְמָד אֶל הַזְּגוּגִית.

אֵין לוֹ עִם מִי לָצֵאת לַתֵּאַטְרוֹן,

וּבְכִיסוֹ יֵשׁ הַזְמָנָה זוּגִית –

וּבָנוּ הוּא מַבִּיט.

אַחֲרֵי חֲצוֹת כָּבִים כָּל הָאוֹרוֹת

בְּחַלּוֹנוֹת הָרַאֲוָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

זוּגוֹת מְמַהֲרִים אֶל הַדִּירוֹת

וּמְצַיְּצִים בְּאַהֲבָה בְּדִיזֶנְגוֹף.

וְאָנוּ נִשְׁאָרוֹת לְבַד בַּחשֶׁךְ. כַּמָּה קַר,

וּקְצָת קָשֶׁה לִישֹׁן בַּעֲמִידָה בֵּין הַמְּחִירִים,

וְאָנוּ אָז חוֹלְמוֹת עַל הַבֻּבִּים מִמִּין זָכָר

אֲשֶׁר בַּחַלּוֹנוֹת שֶׁבְּמַחְלֶקֶת הַגְּבָרִים.

גַּם הֵם חוֹלְמִים עָלֵינוּ כָּל הָעֵת,

וְגַם לָהֶם יֵשׁ נְדוּדֵי שֵׁנָה;

אַךְ גַּם לָהֶם אָסוּר, אָסוּר לָצֵאת,

וְהֵם יוֹצְאִים רַק פַּעַם בְּעוֹנָה –

יוֹצְאִים מִן הָאָפְנָה.

אֲנַחְנוּ לֹא זְקוּקִים לְרַחֲמִים.

מַזָּל שֶׁאָנוּ דַּוְקָא פֹּה, בְּדִיזֶנְגוֹף,

עוֹמְדִים וּמִסְתַּכְּלִים כָּל הַיָּמִים

וְאֵין תַּצְפִּית טוֹבָה מִזּוֹ בְּדִיזֶנְגוֹף.

כְּשֶׁכָּל הַ“חֲתִיכוֹת” עוֹבְרוֹת בֵּין שְׁתַּיִם לְשָׁלוֹשׁ

אֲנַחְנוּ מְעִיפִים בָּהֶן מַבָּט כְּמוֹ גְּבָרִים,

אַךְ לָנוּ אִי אֶפְשָׁר סְתָם לְסוֹבֵב פֹּה אֶת הָרֹאשׁ;

כִּי הוּא מֻדְבָּק הֵיטֵב, מֻדְבָּק בְּדֶבֶק נַגָּרִים.

רַק לִפְעָמִים עוֹלָה פֹּה, כָּכָה סְתָם,

מִין הַרְגָּשָׁה טִפְּשִׁית וַעֲצוּבָה,

כִּי דַּוְקָא אָנוּ מִבָּשָׂר וָדָם

צוֹפִים לָרְחוֹב, חַלּוֹן הָרַאֲוָה,

אֶל כָּל בֻּבּוֹת הַשַּׁעֲוָה.