הלחין ושר: שמעון ישראלי (1962)
הָיוּ זְמַנִּים שֶׁבָּעוֹלָם שָׁלַט
יִחוּס נִכְבָּד, שׁוֹשֶׁלֶת יוֹחֲסִין.
הַיּוֹם נִקְבָּע מִיָּד הַמַּעֲמָד
לְפִי מַצַּב הַנְּכָסִים.
הָיוּ זְמַנִּים שֶׁרַק אָדָם גָּדוֹל
הָיָה גָּדוֹל, וּמְקוֹם כָּבוֹד תָּפַס.
הַיּוֹם, אִם יֵשׁ לְךָ קְצָת יְחָסִים –
מִיָּד הָפַכְתָּ מְיֻחָס!
“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת!”
כִּי מָה כֻּלָּם תּוֹפְסִים?
קְצָת יַחַס מְחַפְּשִׂים.
“אֵין יַחַס? – קַדַּחַת!”
זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.
כִּי כָּל דָּבָר בְּאֹפֶן מַעֲשִׂי
הוּא יַחֲסִי,
וְלַדְּבָרִים אֵין סוֹף.
כִּי מָה עוֹשֶׂה בַּטְלָן לְלֹא פְּרוּטָה?
שׁוֹכֵב בְּנַחַת עַל הַחוֹף.
אַךְ לוּ הָיָה יוֹצֵא קְצָת לַעֲבֹד –
הָיָה סוֹף־סוֹף מַרְוִיחַ כֶּסֶף טוֹב.
וְאָז יָכוֹל הָיָה אוֹתוֹ בַּטְלָן
לִשְׁכַּב בַּנַחַת עַל הַחוֹף.
יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…
יוֹשֵׁב הָרֹאשׁ, כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ –
בְּעֶצֶם, מָה עַל הַכִּסֵּא יָשִׂים?
הַבִּיטוּ נָא עַל הַכִּסֵּא וּרְאוּ
שֶׁגַּם הָרֹאשׁ הוּא יַחֲסִי.
אִם זוּג שׁוֹמֵר עַל יַחַס קְצָת קָרוֹב,
אֲזַי אוֹמְרִים שֶׁהֵם הוֹלְכִים כַּחֹק.
אֲבָל אִם הֵם הוֹלְכִים קָרוֹב־קָרוֹב –
אָז הֵם “הִגִּיעוּ כְּבָר רָחוֹק”.
יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַת…
תַּלְמִיד מִסְכֵּן אֶחָד עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן:
“עֶשְׂרִים וְעוֹד עֶשְׂרִים הֵם חֲמִשִּׁים.”
כְּשֶׁהַמּוֹרֶה אָמַר: “זֶה לֹא נָכוֹן” –
אָז הוּא אָמַר: “זֶה יַחֲסִי.”
אָז הַמּוֹרֶה אָמַר לוֹ: "תִּזָּהֵר.
אִם כָּךְ תַּמְשִׁיךְ, אָז אֵין לְךָ עָתִיד."
אֶת הַמּוֹרֶה כְּבָר אִישׁ אֵינוֹ זוֹכֵר,
אַךְ אַיְנְשְׁטֵיְן שְׁמוֹ שֶׁל הַתַּלְמִיד.
כִּי כָּכָה הַיַּחַס:
תַּלְמִיד שֶׁבְּחֶשְׁבּוֹן קִבֵּל רַק אֲפָסִים
הִצְלִיחַ, הוֹכִיחַ
אֶת כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.
“יֵשׁ יַחַס – יֵשׁ נַחַס” –
אֶת זֶה כֻּלָּם תּוֹפְסִים.
אֲפִלּוּ אֲפָסִים.
“אֵין יַחַס? – קַדַּחַס!”
זוֹ כָּל תּוֹרַת הַיְּחָסִים.
שניים מתוך כארבעים הפזמונים שכתבתי עבור שמעון ישראלי להצגות היחיד הרבות שלו ולמחזמר “שמח בנמל”.