נכתב למופע הסאטירי “איך אנחנו נראים” (1972)

מֵאָז עָבְרוּ שָׁנִים רַבּוֹת, אֲבָל אֲנִי זוֹכֶרֶת

אֶת הַלְּבָטִים, אֶת הַפְּחָדִים, אֶת הַבּוּשָׁה;

וְאֵיךְ עָזַבְנוּ כָּךְ בַּלַּיְלָה, בַּמַּחְתֶּרֶת –

שֶׁלֹּא לִפְגּשׁ חָבֵר. שֶׁלֹּא לָחוּשׁ אָשָׁם.

שָׁנִים רַבּוֹת אֶת הַתְּחוּשָׁה הַזֹּאת סָחַבְנוּ

וְהִתְנַצַּלְנוּ בְּתֵרוּץ אַחַר תֵּרוּץ.

שָׁנִים הִרְגַּשְׁנוּ כְּמוֹ בּוֹגְדִים, עַל שֶׁעָזַבְנוּ

אֶת הַקִּבּוּץ.

אֶת הַקִּבּוּץ.

אוּלַי נַחְזֹר…

אוּלַי…

וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנָּסַעְנוּ וְלָמַדְנוּ

(חָמֵשׁ שָׁנִים הָיִינוּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית) –

כֻּלָּם חָשְׁבוּ שֶׁשּׁוּב בָּגַדְנוּ, שֶׁ“יָּרַדְנוּ”,

שֶׁלֹּא נַחְזֹר… שֶׁנִּשָּׁאֵר שָׁם לְתָמִיד.

בַּבִּקּוּרִים בָּאָרֶץ לֹא כָּל כָּךְ אָהַבְנוּ

אֶת הַמַּבָּט הַמַּאֲשִׁים מִכָּל פִּנָּה.

שׁוּב הִתְנַצַּלְנוּ וְנִשְׁבַּעְנוּ: "לֹא עָזַבְנוּ

אֶת הַמְּדִינָה.

אֶת הַמְּדִינָה."

וַדַּאי נַחְזֹר…

וַדַּאי.

עָבְרוּ שָׁנִים. הַבֵּן גָּמַר צָבָא בֵּינְתַיִם,

בִּקֵּשׁ דַּרְכּוֹן. לְוִיזָה הוּא עָמַד בַּתּוֹר.

"אֲנִי נוֹסֵעַ לְטַיֵּל… שָׁנָה… שְׁנָתַיִם.

אִם אֶסְתַּדֵּר שָׁם – יִתָּכֵן שֶׁלֹּא אֶחְזֹר."

הוּא לֹא הִסְמִיק אוֹ הִתְנַצֵּל. נָסַע, הִצְלִיחַ,

וְאָנוּ שׁוּב מְגַמְגְּמִים, מֻכֵּי־אָשָׁם.

אֵיךְ הֵם יָגִיבוּ בַּקִּבּוּץ כְּשֶׁנּוֹדִיעַ

שֶׁהוּא עוֹד שָׁם.

כֵּן, הוּא עוֹד שָׁם.

הַאִם יַחְזֹר?

מָתַי?

אֲבָל מוּזָר: אִישׁ לֹא נוֹזֵף אוֹ מַאֲשִׁים עוֹד.

“הוּא הִסְתַּדֵּר. מַמְזֵר!” אוֹמֶרֶת הַשְּׁכֵנָה.

“וַדַּאי יִשְׁלַח כַּרְטִיס. מָתַי אַתֶּם נוֹסְעִים, הָא?”

יֵשׁ הֲבָנָה.

וּקְצָת קִנְאָה.

"הַלְוַאי עָלַי…

הַלְוַאי!"

גַּם בַּקִּבּוּץ אוֹמְרִים “מַמְזֵר”. בִּקְצָת קִנְאָה.