לחן: בני ברמן
שרו: בני ברמן ו“העופרים” (1959)
כְּשֶׁבָּרָא אֱלֹהִים יְצוּרִים בָּעוֹלָם,
עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים הוּא חִלֵּק לְכֻלָּם:
עֶשְׂרִים שְׁנוֹת-חַיִּים לַיּוֹנֵק וְלָעוֹף,
לַּדָּג, לַבַּרְוָז, לָאָדָם וְלַקּוֹף.
אָמַר הָאָדָם: "אֱלֹהִים אַדִּירִים,
אֵינֶנִּי רוֹצֶה כְּבָר לָמוּת בֶּן עֶשְׂרִים.
הוֹסֵף לִי שָׁנִים קְצָת יוֹתֵר מִלְּכֻלָּם.
הוֹסֵף, בְּחַיֶּיךָ, תִּהְיֶה בֶּן אָדָם!"
אָמַר הַחֲמוֹר: "בְּחַיַּי, אֱלֹהִים!
הַבֵּט עַל חַיַּי וְאֱמֹר: זֶה חַיִּים?
אִם לֹא דַּי לָאָדָם בְּעֶשְׂרִים הַשָּׁנָה –
אֶתֵּן לוֹ שְׁמוֹנֶה מִשֶּׁלִּי מַתָּנָה."
אָמַר גַּם הַסּוּס: "אֱלֹהִים כָֹּל-יָכוֹל,
מָהֵם חַיַּי? רַק לִסְחֹב וְלִסְבֹּל.
יַסְפִּיקוּ לִי עֶשֶׂר שָׁנִים בָּעוֹלָם,
הַשְּׁאָר – אֲנַדֵּב לְטוֹבַת הָאָדָם."
כָּךְ זוֹ אַחַר זוֹ הַחַיּוֹת אָז נִגְּשׁוּ,
לִגְרֹעַ שָׁנִים מֵחֶלְקָן הֵן בִּקְּשׁוּ:
הַכֶּלֶב, הַקּוֹף, הַחֲזִיר, הַשְּׁפַנִּים –
תָּרְמוּ מֵרָצוֹן לְ“מַגְבִּית הַשָּׁנִים”.
יָשַׁב אֱלֹהִים עֵרָנִי וְקָשּׁוּב,
רָשַׁם כָּל תְּרוּמָה בִּמְכוֹנַת הַחִשּׁוּב.
לְבַסּוֹף הוּא לָחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַמְּכוֹנָה:
“טוֹב, קַח עַד מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה”.
מאָז הָאָדָם חַי חַיִּים מְשֻׁנִּים:
הוּא חַי כְּאָדָם אֶת עֶשְׂרִים הַשָּׁנִים,
וְאָז אֶת חוֹבוֹ הוּא מַחְזִיר בְּלִי הִסּוּס:
עובֵד כְּמוֹ חֲמוֹר וּמַזִּיעַ כְּמוֹ סוּס,
כְּמוֹ פֶּרֶד עַקְשָׁן – וְרוֹעֵד כְּחָתוּל,
אוֹהֵב כְּשָׁפָן – וְזוֹחֵל כְּשַׁבְּלוּל,
רָעֵב הוּא כְּמוֹ כֶּלֶב, זוֹלֵל כַּחֲזִיר;
לְבַסּוֹף – כְּמוֹ הַקּוֹף, נִשְׁמָתוֹ הוּא מַחְזִיר.
עֶשְׂרִים שְׁנוֹת חַיִּים כָּל יְצוּר אָז קִבֵּל.
רָצָה הָאָדָם עוֹד – לָכֵן הוּא סוֹבֵל.
מוּסַר הַהַשְׂכֵּל הוּא פָּשׁוּט עַד מְאוֹד:
לֹא תָּמִיד מִשְׁתַּלֵּם לְקַבֵּל מַתָּנוֹת!