נכתב לנכדותַי אביגיל ורוני (2006). לא הולחן.

אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הָעוֹלָם

מִתּוֹךְ הַתֹּהוּ וָבֹהוּ

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים, הֲפָכִים-הֲפָכִים:

חשֶׁךְ וְאוֹר, יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ,

יַבָּשָׁה וְיָם, חֹרֶף וְאָבִיב,

קַיִץ וּסְתָו, בְּרָקִים וּרְעָמִים,

וְקֶשֶׁת סַסְגּוֹנִית – קֶשֶׁת

הַמְּבַשֶׂרֶת הַבְטָחָה וְתִקְוָה.

וְהָאָדָם לָמַד לְאַט-לְאַט מִנִּסְיוֹנוֹ

שֶׁבְּסוֹף כָּל חשֶׁךְ, גַּם אִם אָרֹךְ הוּא –

יַעַלֶה הָאוֹר.

שֶׁבְּסוֹף כָּל יָם, גַּם אִם רָחָב הוּא –

מַמְתִּינָה לוֹ יַבָּשָׁה.

שֶׁבְּסוֹף כָּל קַיִץ, גַּם אִם לוֹהֵט הוּא –

מַמְתִּין לוֹ הַסְּתָּו.

שֶׁבְּסוֹף כָּל חֹרֶף יְלַבְלֵב הָאָבִיב.

וְהָאָדָם לָמַד שֶׁגַּם בָּרְגָעִים הַמָּרִים,

הַנִּרְאִים כְּחַסְרֵי כָּל תִּקְוָה,

יֵשׁ בְּכָל זֹאת תִּקְוָה שֶׁיַּעֲלֶה הַשַּׁחַר,

שֶׁתַּעֲלֶה הַקֶּשֶׁת.

כִּי כָּךְ בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם.

יוֹם אֶחָד בָּא הָאָדָם לִפְנֵי הָאֵל

וְאָמַר לוֹ: "אֵלִי הַטּוֹב,

בְּחָכְמָה בָּרָאתָ אֶת הָעוֹלָם

נִגּוּדִים-נִגּוּדִים.

כְּדֵי שֶׁלֹּא יְשַׁעֳמֵם.

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְמָה לְחַכּוֹת.

כְּדֵי שֶׁתָּמִיד תְּפַעֵם עָמֹק בַּלֵּב תִּקְוָה.

כְּדֵי שֶׁנְּחַכֶּה לַקֶּשֶׁת – שֶׁתָּבוֹא.

הַכֹּל עָשִׂיתָ אַתָּה לְבַד בְּחָכְמָתְּךָ.

אֲבָל מָה אִתִּי?

אַתָּה הַכֹּל-יָכוֹל, קוֹבֵעַ הַכֹּל –

וְעָלַי לְקַבֵּל אֶת דִּינְךָ

וּלְחַכּוֹת כָּל פָּעַם

שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה הַחשֶׁךְ לָאוֹר,

הַקַּיִץ לַסְּתָו?

הַכֹּל תָּלוּי בְּךָ, בְּהַחְלָטוֹתֶיךָ.

נָכוֹן, פֹּה וְשָׁם

אֲנִי מְנַסֶּה לְהוֹרִיד קְצָת גֶּשֶׁם,

לְהָאִיר אֶת הַחשֶׁךְ, לְחַמֵּם אֶת הַחֹרֶף,

לְחַבֵּר יַבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה;

אֲבָל מַבּוּל קָטָן אֶחָד,

יָם הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו,

טוֹרְנָדוֹ, צוּנָמִי, הַר גַּעַשׁ מִתְפָּרֵץ,

בֲּצֹּרֶת מְמֻשֶּׁכֶת, שָׁרָב –

וַאֲנִי מוֹצֵא שׁוּב אֶת עַצְמִי

חֲסַר אוֹנִים מוּלְךָ, מוּל הַטֶּבַע –

מִבְּלִי יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

הֲרֵי בֵּין אִם אֶשְׁתַּדֵּל

וּבֵין אִם לֹא אֶנְקֹף אֶצְבַּע –

הַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח וְתִּשְׁקַע גַם בִּלְעָדָי,

וְהַקֶּשֶׁת תַּעֲלֶה אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם.

זֶה קְצָת מַעֲלִיב –

שֶׁאֲנִי, הָאָדָם, הַמְּכֻנֶּה “נֵזֶר הַבְּרִיאָה”,

נֶאֱלָץ לְבַלּוֹת אֶת כָּל חַיַּי

מִבְּלִי שֶׁהִפְקַדְתָּ בְּיָדַי אַחְרָיוּת כָּלְשֶׁהִי,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ.

וְעָלַי רַק לְחַכּוֹת וּלְקַוּוֹת לַקֶּשֶׁת

שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמֵּילָא.

תֵּן גִּם לִי תַּפְקִיד כָּלְשֶׁהוּ,

וְלוּ גַּם קָטָן,

כְּדֵי שֶׁאַרְגִּישׁ שֶׁגַּם בְּיָדַי

מֻפְקֶדֶת אַחְרָיוּת, אֲפִלוּ קְטַנָּה

לְמָה שֶׁקּוֹרֶה

בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי."

“בְּסֵדֶר,” אָמַר אֱלֹהִים לָאָדָם.

"כָּל הַשִּׁנּוּיִים שֶׁמָּנִיתָ מִתְנַהֲלִים בֶּאֱמֶתּ

בְּלִי הִתְעָרְבוּתְךָ.

אַפְקִיד בְּיָדְךָ תַּפְקִיד אֶחָד,

כְּדֵי שֶׁתַּרְגִּישׁ שֶׁגַּם אַתָּה יָכוֹל

לִשַׁנּוֹת מַשֶּׁהוּ בְּסִדְרֵי עוֹלָם.

אַפְקִיד בְּיָדֶיךָ צֶמֶד הֲפָכִים אֶחָד

שֶׁכֻּלּוֹ תָּלוּי רַק בְּךָ

וְאַתָּה תָּלוּי בּוֹ:

מִלְחָמָה – וְשָׁלוֹם.

לֹא אֶתְעָרֵב. רַק אַתָּה, הָאָדָם,

תּוּכַל לְהַחְלִיט, לִבְחֹר, לֵבְרֹא

מָה יִהְיֶה בָּעוֹלָם שֶׁבּוֹ אַתָּה חַי:

שָׁלוֹם –אוֹ מִלְחָמָה?

קֶטֶל, רֶשַׁע, סֵבֶל, עֹנִי,

אַפְלָיָה בֵּין אָדָם לְאָדָם,

בֵּין דָּם לְדָם –

אוֹ שָׁלוֹם וְחֶמְלָה וְחֶסֶד

וַהֲבָנָה וּרְגִישׁוּת וְאַהֲבָה לָאַחֵר,

לְכָל אַחֵר,

שֶׁהוּא אָדָם בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ.

אֶת זֶה אַשְׁאִיר בְּיָדֶיךָ,

לֹא אֶתְעָרֵב. לֹא אֶכְפֶּה עָלֶיךָ דָּבָר;

רַק אַשְׁקִיף מִלְּמַעְלָה בְּשֶׁקֶט

לִרְאוֹת אֵיך תִּנְהַג,

וְאַמְתִּין לַקֶּשֶׁת שֶׁלְּךָ –

קֶשֶׁת שֶׁכֻּלָּהּ הֲבָנָה וְסַבְלָנוּת

וְסוֹבְלָנוּת וְשָׁלוֹם.

קֶּשֶׁת יְפֵהְפִיָּה, שֶׁאוֹתָהּ אוּכַל אֲנִי

לִרְאוֹת

שָׁם, מִלְּמַעְלָה.

בִּקַּשְׁתָּ אַחְרָיוּת, אָדָם,

יְכֹלֶת לְשַׁנּוֹת אֶת הָעוֹלָם? –

הֲרֵי הִיא נְתוּנָה לְךָ.

וַאֲנִי, הָאֵל, מְקַוֶּה וּמִתְפַּלֵּל וּמַאֲמִין

שֶׁאִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה,

אִם בֶּאֱמֶת תִּרְצֶה –

אוּכַל לִרְאוֹת אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁלְךָ

זוֹרַחַת

בִּמְלוֹא צְבָעֶיהָ

בִּמְהֵרָה בְּקָרוֹב.

וְרַק אָז יִרְאֶה הָאָדָם

וְיַרְא גַם אֱלֹהִים

כִּי טוֹב.