משל ערבי, בעקבות משה סתווי. הוצג בתכנית “השטן ואשת הסנדלר” (1971)
שְׁלוֹשָׁה בָּנִים הָיוּ לְנֹחַ הַצַּדִיק,
וּבַת? –
אַחַת.
צְנוּעָה, כְּנוּעָה,
יָפָה מֵאֵין כָּמוֹהָ.
וְיוֹם אֶחָד קָרַב בָּחוּר גָּבוֹהַּ,
חָסֹן כַּבְּרוֹשׁ,
וּבָא אֶל נֹחַ
אֶת יַד בִּתּוֹ לִדְרשׁ.
אָמַר לוֹ נֹחַ:
“וּבַיִת, כְּבָר בָּנִיתָ?”
– “בַּיִת, לֹא!”
"לֹא אֶתֵּן אֶת בִּתִּי הַיְּחִידָה
לְאִישׁ, שֶׁאֵין לוֹ בַּיִת מִשֶּׁלוֹ,
קוּם, צֵא וּבְנֵה בֵּיתְךָ, וְאָז תַּחְזֹר."
יָצָא אוֹתוֹ בָּחוּר, וּכְבָר בַּתּוֹר
צָעִיר שֵׁנִי, גָּבוֹהַּ כַּתָּמָר.
הִבִּיט בּוֹ נֹחַ וְאָמַר:
“וּבַיִת יֵשׁ?”
– “אוֹ, כֵּן, בְּרֹאשׁ הָהָר. הֲלֹא יָדַעְתָּ!”
– “וְהַשָּׂדֶה? חָרַשְׁתָּ וְזָרַעְתָּ?”
– “זֶה לֹא.”
"אָז צֵא, אֶת הַשָּׂדֶה חֲרשׁ.
וְטַע בּוֹ כֶּרֶם הַמְּשַׂמֵּחַ לֵב אֱנוֹשׁ.
וְאָז – חֲזֹר!"
יָצָא גַּם הַשֵּׁנִי, וּכְבָר בַּתּוֹר
צָעִיר שְׁלִישִׁי, חָסוֹן כַּאֲרָזִים.
"בָּנִיתִי אֶת בֵּיתִי
וְאֶת שָׂדִי חָרַשְׁתִּי.
וְאֶת הַכֶּרֶם
בְּמוֹ רַגְלַי כָּבַשְׁתִּי.
הִנֵּה הַחֵמֶת, טְעַם-נָא מִיֵּינִי!"
וַיֹּאמֶר נֹחַ: “זֶהוּ חֲתָנִי!”
וַיַּעַשׂוּ מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת
שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.
וּבַשְׁמִינִי קָם הַצָּעִיר הַטּוֹב,
עַל הַגָּמָל הִרְכִּיב אֶת כַּלָּתוֹ
וְיִקָּחֶנָּה לְבֵיתוֹ.
עוֹד נֹחַ מִתְנַדְנֵד מִן הַתִּירוֹשׁ
חָזַר שׁוּב הָרִאשׁוֹן,
זֶה הֶחָסוֹן כַּבְּרוֹשׁ:
"בָּנִיתִי בַּיִת, מְצוּדָה!
הַב לִי בִּתְּךָ הַיְּחִידָה!"
הִבִּיט נֹחַ סְבִיבוֹ – אֵיךְ יְסַפֵּר
שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?
רָאָה פִּרְדָה עוֹמֶדֶת בֶּחָצֵר.
הֵרִים לְאַלְלָה אֶת עֵינָיו
וְהוּא, בַּחֲסָדָיו,
הָפַךְ אֶת הַפִּרְדָּה
לְבַת נָאָה וַחֲמוּדָה.
וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת
שִׁבְעָה יָמִים, שִׁבְעָה לֵילוֹת.
רַק הִרְחִיק הַזּוּג לִפְאַת הַכְּפָר,
חָזַר גַּם הַשֵּׁנִי, זֶה הַגָּבוֹהַּ כַּתָּמָר:
“בֵּיתִי בָּנוּי, זָרוּעַ הַשָּׂדֶה”.
הִבִּיט בּוֹ נֹחַ: אֵיךְ יוֹדֶה
שֶׁאֶת בִּתּוֹ מָסַר כְּבָר לְאַחֵר?
רָאָה כַּלְבָּה נִרְגֶּזֶת בֶּחָצֵר.
וְאַלְלָה שׁוּב רִחֵם, וּבִמְהֵרָה
גַּם הַכַּלְבָּה הָפְכָה לְנַעֲרָה.
וְשׁוּב מִשְׁתֵּה כְּלוּלוֹת, וּבְסִיּוּמוֹ
נָטַל גַּם הַשְּׁלִישִׁי אֶת כַּלָּתוֹ עִמּוֹ.
“מֵאָז,” אוֹמְרִים הַבֶּדוּאִים הַיְּשִׁישִׁים,
"שְׁלוֹשָׁה סוּגִים תִּמְצָא בֵּין הַנָּשִׁים:
אֶחָד – נָשִׁים יָפוֹת, נָאוֹת,
בֵּיתָן נָקִי, רַכּוֹת הֵן וּכְנוּעוֹת.
וּכְבִתּוֹ שֶׁל נֹחַ הֵן צְנוּעוֹת.
וְהַשֵּׁנִי – נָשִׁים עַצְלָנִיּוֹת,
כְּמוֹ הַפִּרְדָה הַהִיא עַקְשָׁנִיּוֹת.
וּבְנוֹת הַכַּלְבָּה, הֵן הַסּוּג הַשְּׁלִישִׁי,
מֻכָּרוֹת לְכָל גֶּבֶר בְּאֹפֶן אִישִׁי.
* * *
פַּעַם הָיָה זֶה סִפּוּר פוֹלְקְלוֹרִיסְטִי.
אַךְ הַיּוֹם, בְּעִדָּן קְצָת יוֹתֵר פֶמִינִיסְטִי,
נִשְׁמַע הַסִּיּוּם כָּכָה, קְצָת “חֲזִירִיסְטִי”.
וְלָכֵן נְמַהֵר לְהַזְכִּיר וּלְהַדְגִּישׁ:
מִבֵּין כָּל הַנָּשִׁים מְדֻבָּר רַק בִּשְׁלִישׁ;
אֲבָל בֵּין הַגְּבָרִים – כָּךְ נִדְמֶה מִשּׁוּם מָה
לֹא תִּמְצְאוּ פְּרוֹפּוֹרְצְיָה דּוֹמָה.
מִסְפָּר בְּנֵי-הַכַּלְבָּה
רַב פִּי כַּמָּה!
הסיפור העממי על בתו של נח הצדיק, שאותו קראתי באנתולוגיה “בדרך לארץ האושר” של “אבו נעמן”, נשמע כיום די מקומם, ולכן הוספתי לו בית אחרון משלי.