“וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים” (בְּרֵאשִׁית כב ג)

הוקרא בכנס על “נשים במקרא” שנערך בכפר בלום (1990). לא הולחן.

הַפַּרְשָׁנִים מִתְלַבְּטִים:

קָרְבָּנוֹ שֶׁל מִי הָיָה גָּדוֹל יוֹתֵר:

שֶׁל אַבְרָהָם – אוֹ שֶׁל יִצְחָק?

מִי מִן הַשְּׁנַיִם הָיָה גִּבּוֹר יוֹתֵר?

מִי הִקְרִיב יוֹתֵר – הָאָב אוֹ הַבֵּן?

וְשָׂרָה, הָאֵם?

אֵיפֹה הָיְתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר

שֶׁבּוֹ חָבַשׁ אַבְרָהָם אֶת חֲמוֹרוֹ?

מַדּוּעַ זֶה לֹא מְסַפֵּר לָנוּ פֶּרֶק הַמִּקְרָא

דָּבָר עַל שָׂרָה –

אִמֵּנוּ, הָרִאשׁוֹנָה לְאַרְבַּע הָאִמָּהוֹת?

מָה עָשְׂתָה שָׂרָה בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר?

מָה חָשְׁבָה שָׂרָה

בִּרְאוֹתָהּ אֶת אַבְרָהָם בַּעֲלָהּ חוֹבֵשׁ אֶת חֲמוֹרוֹ

וּבוֹחֵר חֶבֶל, חֶבֶל לַעֲקֵדָה,

וְעֵצִים לְעוֹלָה,

וְלוֹקֵחַ אֶת יִצְחָק – בְּנָם,

בְּנָהּ יְחִידָהּ אֶׁשר אָהֲבָה?

הַאִם יָדְעָה? הַאִם יָדְעָה שָׂרָה

שֶׁהוּא, בַּעֲלָהּ, “אָב-הֲמוֹן-גּוֹיִים”,

עוֹמֵד לַעֲקֹד אֶת הַבֵּן הַיָּחִיד

אֲשֶׁר נוֹלַד לָהּ אַחֲרֵי בְּלוֹתָהּ,

לָשִׂים אוֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים,

לָקַחַת אֶת הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט אוֹתוֹ –

אֶת בְּנָהּ, אֶת בְּנָם,

אֶת בְּנָם יְחִידָם אֲשֶׂר אָהֲבָה?

וּמָה סִפֵּר לָהּ אַבְרָהָם?

מָה סִפֵּר לָהּ, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה

– כְּכָל בַּעַל יְהוּדִי –

לְהָכִין לָהֶם בְּגָדִים נְקִיִּים לַדֶּרֶךְ,

וְאֹכֶל לִשְׁלוֹשָׁה יָמִים?

וַהֲרֵי שָׂרָה לֹא הָיְתָה מִן הַבַּיְשָׁנִיּוֹת.

שָׂרָה, שֶׁיָּדְעָה לוֹמַר לְבַעֲלָהּ: “גָּרֵשׁ הָאַמָּה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ”;

שָׂרָה, שֶׁלֹּא הִתְבַּיְּשָׁה לִצְחֹק לְשֵׁמַע דִּבְרֵי הַמַּלְאָכִים;

שָׂרָה זוֹ לֹא שָׁאֲלָה: "קָרְבָן? אֵשׁ? עֵצִים?

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה?"

אִלּוּ יָדְעָה שָׂרָה, אִלּוּ נִחֲשָׁה שָׂרָה –

הַאִם לֹא הָיְתָה לוֹחֶשֶׁת לוֹ, לְבַעֲלָהּ,

כְּכָל אִמָּא יְהוּדִיָּה:

"אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר

וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה?"

זֶה לֹא מַדְהִים?!

עַם שָׁלֵם שָׁר בְּכָל לֵיל סֵדֶר עַל אַרְבַּע אִמָּהוֹת

וְלֹא שׁוֹאֵל: "מָה הִרְגִּישָׁה שָׂרָה,

כְּשְׁשְּנֵי הַגְּבָרִים, כְּשֶׁאַרְבַּעַת הַגְּבָרִים,

יָצְאוּ אֶת הַבַּיִת הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר

עִם חֲמוֹר, חֶבֶל, וְעֵצִים לְעוֹלָה?"

“וַתִּצְחַק שָׂרָה,” כָּתוּב בְּסִפּוּר שְׁלשֶׁת הַמַּלְאָכִים.

“לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה?” שָׁאַל הָאֵל אֶת אַבְרָהָם,

אַרְבָּעָה גְּבָרִים עוֹזְבִים אֶת הַבַּיִת

וְאִישׁ – גַּם לֹא הָאֵל שָׁם, מִמַּעַל –

אֵינוֹ שׁוֹאֵל: "הַאִם שׁוּב צָחֲקָה שָׂרָה?

וְאוּלַי בָּכְתָה?

וְאִם בָּכְתָה –

לָמָּה? לָמָּה זֶה בָּכְתָה שָׂרה?"

את המונולוג העוסק בשאלה “איפה היתה שרה אמנו כשבעלה נטל את בנם לעקדה?” כתבתי עוד לפני שהתוודעתי אל המדרשים על מותה של שרה ברגע ששמעה את תיאורו של השטן על מה שהתרחש בהר המוריה ולפני שקראתי את שירו היפה של יהודה עמיחי, “ותבכה שרה”.