לחן: אלברט פיאמנטה

שר: אריק לביא בתכנית טלוויזיה של רלף ענבר (1971)

יוֹנָה בֶּן-אֲמִתַּי, הַנָּבִיא הַמְּפֻרְסָם,

בְּיוֹם אֶחָד בָּהִיר הִתְגַּיֵּס לְחֵיל הַיָם.

עָבַר קוּרְס יַמָּאִים, קִבֵּל דַּרְגַּת שָׁלִישׁ,

עָלָה עַל מַשְׁחֵתָּה: אֳנִיַּת “אָחִ”י תַּרְשִׁישׁ".

פִּתְאוֹם גַּלִּים גְּבוֹהִים וְהַיָּם הֵחֵל סוֹעֵר,

וְכָל הַמַּשְׁחֵתָה אָז חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.

יוֹנָה בֶּן-אֲמִתַּי בַּפִּנָּה שָׁכַב נִרְדַּם.

הִגִּיעַ גַּל גָּדוֹל וְשָׁטַף אוֹתוֹ לַיָּם.

זֶה הַסִּפּוּר עַל יוֹנָה הַנָּבִיא –

יוֹנָה הַנָּבִיא

שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא.

בְּקשִׁי הוּא נִצַּל, כִּי לִשְׂחוֹת הוּא לֹא יָדַע.

בִּקֵּשׁ “הַעֲבָרָה” וְעָלָה לְטַרְפְּדָה.

רַבִּים הַטִּלְטוּלִים עַל הַמַּיִם כָּל הַזְּמַן.

הֶחְלִיט יוֹנָה: “אִם כָּךְ, אֶתְנַדֵּב כְּצוֹלְלָן.”

צוֹלֶלֶת לֹא הָיְתָה אָז, לֹא “רַהַב”, לֹא “תַּנִּין”.

לְאַנְגְלִיָה נָסְעוּ, לַעֲשׂוֹת שָׁם אִמּוּנִים.

לְאַנְגְלִיָה נָסְעוּ וְקָנוּ שָׁם דָּג עֲנָק,

וְכָךְ נִכְנַס יוֹנָה לַמֵּעַיִם שֶׁל הַדָּג.

זֶה הַסִּפּוּר עַל יוֹנָה הַנָּבִיא –

יוֹנָה הַנָּבִיא

שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא.

בִּפְנִים הָיָה צָפוּף, כְּמוֹ בְּכָל הַצּוֹלְלוֹת.

יוֹנָה מָתַח עַרְסָל בֵּין הַטְּחוֹל וְהַכְּלָיוֹת,

שִׁמֵּן אֶת הַכָּבֵד וְנִקָּה אֶת הַמָּרָה.

מָשַׁךְ בַּמְּעִי הַגַּס – וְטוֹרְפֵּדוֹ חִישׁ יָרָה.

לַדֶּרֶךְ אָז יָצְאָה הַצּוֹלֶלֶת הַחַיָּה.

הַמְּעִי הָיָה עִוֵר, וְלִרְאוֹת קָשֶׁה הָיָה.

הֵצִיץ בַּפֵּרִיסְקוֹפּ, בַּצִּנוֹר שֶׁל הַגָּרוֹן –

וְלִנְמַל נִינְוֶה הוּא נִוֵּט בְּבִטָּחוֹן.

וְכָךְ שָׁנִים רַבּוֹת בִּמְעִי הַדָּג הוּא שָׁט

וְגַם קִבֵּל צָלָ"ש: “צוֹלְלָן מִסְפָּר אַחַת.”

וּכְשֶׁהוּא הִשְׁתַּחְרֵר – הוּא עָבַר לַטֶּכְנִיּוֹן,

שָׁם הוּא עוֹשֶׂה מֶחְקָר עַל צִמְחֵי הַקִּיקָיוֹן.