לחן: רוני וייס
שרה: “רביעיית המועדון” בתכניתה “אנשים חשובים מאוד” (1976)
הָיֹה הָיָה בְּאֶרֶץ עוּץ
אָדָם יָשָׁר, אָדָם חָרוּץ.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
אָדָם הָגוּן, יָשָׁר וְטוֹב
שֶׁלֹּא יָדַע מָה זֶהִ לִגְנֹב.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
הוּא לֹא עִשֵּׁן. הוּא לֹא יָרַק.
הוּא לֹא דִּבֵּר עִם הַנֶּהָג.
הוּא לֹא דָּרַךְ עַל הַדְּשָׁאִים,
וּכְשֶׁנִּקְרָא לְ“מִלּוּאִים”
אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”
אֵיךְ אֱלֹהִים הָיָה גֵּאֶה.
"תִּרְאוּ אֵיזֶה צַדִּיק הוּא זֶה.
אִיּוֹב, אִיּוֹב."
אַךְ הַשָּׂטָן מִיָּד אָמַר:
"צַדִּיק? זֶה רַק לִזְמַן קָצָר.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
אִם רַק תִּתֵּן לִי יָד חָפְשִׁית –
אָז גַּם אוֹתוֹ אֲנִי אַשְׁחִית.
צַדִּיק גָּדוֹל… אַךְ אוֹ-טוֹ-טוֹט
עַל גּוֹרָלוֹ יַתְחִיל לִבְכּוֹת."
“אִיּוֹב? נַסֵּה. בְּסֵדֶר. טוֹב.”
אָז הַשָּׂטָן שָׁלַח טְפָסִים:
"עָלֶיךָ לְשַׁלֵּם מִסִּים.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
מִסֵּי עִירִיָּה וּמְדִינָה,
מַס רֶכֶשׁ, מֶכֶס, אַרְנוֹנָה.
אִיּוֹב, אִיּוֹב."
אִיּוֹב הִצְהִיר עַל כָּל פְּרוּטָה
וְלֹא אָסַף שׁוּם קַבָּלוֹת.
הוּא לֹא הוֹצִיא מִפִּיו מִלָּה.
הַמַּס עוֹמֵד שׁוּב לַעֲלוֹת?
אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”
אַךְ הַשָּׂטָן לֹא הִתְיָאֵשׁ
וְדֶרֶךְ חֲדָשָׁה בִּקֵּשׁ:
"אִיּוֹב, אִיּוֹב,
אַתָּה רוֹצֶה לָצֵאת לְחוּ"ל?
שַׁלֵּם לִי מַס, הֶטֵּל כָּפוּל,
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
פְּקִידֵי סוֹכְנוּת וּמֶמְשָׁלָה
טָסִים לְכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל;
אֲבָל אַתָּה, אֶזְרָח עָלוּב,
שַׁלֵּם מִסִּים, וְגַם הֶטֵּל."
אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”
הוֹסִיפוּ חֹדֶשׁ “מִלּוּאִים”!
מָה לַעֲשׂוֹת? זֶה הֶכְרֵחִי!"
אָמַר אִיּוֹב.
הוּא עוֹד הָלַךְ וְהִתְנַדֵּב
גַּם לַ“מִשְׁמָר הָאֶזְרָחִי”,
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
“עָלֶיךָ לְנַהֵל סְפָרִים!”
“טוֹב, לָמָּה לֹא? זֶה דֵּי בָּרִיא.”
"חַכֵּה, חַכֵּה, כִּי עַל הַסַּף
יֵשׁ מַס-הָעֶרֶךְ-הַמּוּסָף."
אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”
"מָה עוֹשִׂים?
אֵיךְ מַכְרִיחִים אוֹתוֹ לְהִתְלוֹנֵן?
יֵשׁ!"
"אֶל הָאֶזְרָח אִיּוֹב, מְכֻבָּדִי,
בְּהֶתְאֵם לְהוֹרָאוֹת שַׂר הָאוֹצָר,
נִבְחַרְתָּ לַמִּדְגָּם שֶׁלָּנוּ, וְעָלֶיךָ
לְמַלֵּא בָּזֶה אֶת כָּל הַפְּרָטִים
עַל רָמַת הַכְנָסוֹתֶיךָ: כָּל חֲתֻּנָה,
כָּל מַתָּנָה, כָּל בַּר-מִצְוָה, כָּל שַׁי.
וְיֵשׁ לְךָ, אִם הִצְלַחְנוּ לִמְנוֹת,
שִׁבְעָה בָּנִים וְשָׁלוֹשׁ בָּנוֹת…"
"דַּי! נִמְאַס לִי!
זֶה לֹא שֶׁאֲנִי מְפַחֵד;
אֲבָל טְפָסִים עוֹשִׂים לִי חַרָרָה.
זֶה פָּשׁוּט מְגָרֵד."
"מְגָרֵד לוֹ פֹּה, מְגָרֵד לוֹ שָׁם.
צַדִּיק וְרַע לוֹ!"
מֵאָז הֵחֵל לְהִתְבּוֹדֵד.
יוֹשֵׁב שָׁעוֹת וּמִתְגָרֵד.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
אָז בָּאוּ שְׁלשֶׁת הָרֵעִים,
אָמְרוּ לוֹ: "דַּי, זֶה לֹא נָעִים,
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
מַסְפִּיק לִהְיוֹת אֶזְרָח הָגוּן.
מַסְפִּיק כָּל זֶה – מַצְפּוּן שְׁמַצְפּוּן.
דּוֹפְקִים אוֹתְךָ כְּמוֹ מְטֻמְטָם –
אוּלַי תַּתְחִיל לִדְפֹּק אוֹתָם?"
אִיּוֹב אָמַר: “בְּסֵדֶר, טוֹב.”
מֵאָז הֵחֵל לְהִתְעַשֵּׁר.
אוֹמְרִים שֶׁהוּא כְּבָר מִילְיוֹנֶר.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
עֻבְדָּה – אֲפִלּוּ בַּתָּנָ"ךְ
כָּתְבוּ שֶׁהוּא “בַּכֹּל צָלַח”.
אִיּוֹב, אִיּוֹב.
הַהוֹן שָׁחֹר, הָרְכוּשׁ כָּפוּל.
כָּל חֹדֶשׁ הוּא קוֹפֵץ לְחוּ"ל.
עַל מָה הוּא מִּתְאוֹנֵן תָּמִיד?
עַל הַשָּׁנִים שֶׁהוּא הִפְסִיד.
אִיּוֹב
לָמַד לִחְיוֹת דֵּי טוֹב.