פרודיה בסגנון שירי ח"נ ביאליק

מִנְהָג חָדָשׁ בָּא לַמְּדִינָה –

שִׂמְלַת שַׂק וּכְתֹנֶת פַּסִּים.

עַל כֵּן וַשְׁתִּי הָעֲדִינָה

בִּקְּשָׁה עֶזְרַת הַסָּרִיסִים.

אַךְ עַם הַסָּרִיסִים יָבֵשׁ הָיָה כְּעֵץ.

הֵן לֹא לַשָּׁוְא קוֹרָא הָמָן

“קוֹצֵץ בֶּן קוֹצֵץ”.

אַל יִפֹּל רוּחַכֶם, סָרִיסִים מִתְאוֹנְנִים!

קוּמוּ שֶׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הַמַּלְכָּה!

בַּמֶּה? אַל תִּשְׁאֲלוּ! בַּאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ!

אָמְנָם בְּחַרְבוֹת לְבַבְכֶם הַמְּזוּזָה נִפְסָלָה,

אַךְ אֵין בּוֹדְקִים בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה.

רַק מָרְדְּכַי מָצָא עֵצָה קוֹלַעַת:

"אִם יֵשׁ אֶת רְצוֹנֵךְ לָדַעַת

הֵיכָן לִמְצֹא לָךְ שַׂק מִן הַמּוּכָן –

לְבֵית הַמִּדְרָשׁ סוּרִי, הַיָּשָׁן נוֹשָׁן."

וַתִּלְבַּשׁ וַשְׁתִּי שַׂק.

אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ צָעַק:

“גֵּוֵךְ הָפַךְ צִיץ-מַק!”

כִּי סִיסְמַת הַשַּׂק הֲרֵיהִי כָּךְ:

חָזֶה, לֵךְ בְּרַח!"

וְגַם שְׁנֵי עֲנָקִים נֶאְדָּרֵי בַּחַיִל

נִרְאִים בְּתוֹכוֹ כְּגַמָּדֵי לַיִל.

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה, וּוַשְׁתִּי צָרְחָה:

“שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי!”

הָיֹה הָיְתָה וַשְׁתִּי, וּרְאוּ – הוֹפּ! –

אֵינֶנָּה עוֹד,

כִּי הֻפְּלָה לַמַּיִם.

וְהַמֶּלֶךְ אָמַר לְאֶסְתֵּר תְּכֻלַּת הָעֵינַיִם:

"הֲתֵדְעִי בְּשֶׁל מָה אָהַבְתִּי?

אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל תַּפּוּחַיִּים!"