פרודיה בסגנון שירי אברהם שלונסקי

שׁוּשַׁן אֲחַשְׁוֵרִית. הִלּוּלָא מְפֻלְגֶּשֶׁת.

יֶרַח אֲחַשְׁדַרְפָּן, כָּרוּת כַּסָּרִיסִים,

וּוַשְׁתִּי פַּרְתְמִית בְּאֵין-אוֹנִים דּוֹרֶשֶׁת:

“הוֹ! הַלְבִּישׁוּנִי כְּתֹנֶת הַפַּסִּים!”

יָרֵחַ שַׁעַשְׁגַז. פַּתְשֶׁגֶן שֶׁל אֱלֹהַּ.

וַשְׁתִּי לָבְשָׁה הַשַּׂק. הֵילִילָה, עֲזָאזֵל!

כִּי בִּלְבוּשׁ הַשַּׂק גַּם הַרְרֵי גִּלְבּוֹעַ

הוֹפְכִים שְׁטוּחִים

כְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

וּכְמוֹ תָּבוֹר, אֵלִי,¹ לַשַּׂק הוּטְלָה הִיא פְּנִימָה,

כִּי הֶעָגֹב הָפַךְ מִישׁוֹר. הַדִּין נֶחְתַּם.

עַל כֵּן יָגוּן שִׁירִי, פַּיְטָן שֶׁל אַבָּא-אִמָּא.

וַשְׁתִּי.

אִשְׁתִּי.

אִשְׁתּוֹ.

אִישׁ טוֹב.

אִישׁ תָּם.

תָּם.

סְתָם.