לחן: מאיר נוי

הושר בהצגה “הכול אודות חוה” ב“מועדון התיאטרון”, חיפה (1963)

לְסוֹקְרָטֶס, הַפִילוֹסוֹף,

הָיְתָה אִשָּׁה, כְּסָאנְטִיפָּה,

אֲשֶׁר הָפְכָה לְשֵׁם דָּבָר

כִּ“קְלַאפְטֶה”, אוֹ כִּ“קְלִיפָּה”.

אֲבָל אֲנַחְנוּ, רַבּוֹתַי,

עוֹמְדוֹת לִיצֹר סֶנְסַצְיָה;

כִּי לִכְּסָאנְטִיפָּה זוֹ נִדְרַשׁ

קְצָת רֵהַבִּילִיטַצְיָה.

נָכוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה מַכָּה,

בּוֹעֶטֶת וְצוֹעֶקֶת –

אַךְ לְכָל אֵלֶּה, גְּבִירוֹתַי,

הָיְתָה סִבָּה מֻצְדֶּקֶת.

נָכוֹן שֶׁהִיא הָיְתָה תָּמִיד

צוֹרֶרֶת וְסוֹרֶרֶת;

אוּלָם עִם בַּעַל שֶׁכָּזֶה

אֶפְשָׁר לִנְהֹג אַחֶרֶת?

כֵּן, סוֹקְרָטֶס הָיָה חָכָם

יוֹתֵר מִבֶּרְנַרְד שוֹאוּ;

אַךְ לֹא הָיָה בְּכָל יָוָן

כִּעוּר אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ:

עֵינָיו פּוֹזְלוֹת, אַפּוֹ פָּחוּס

וְאִילוּ נְחִירַיִם!

(הֵם הִתְחַתְּנוּ – הוּא בֶּן שִׁבְעִים,

הִיא – בַּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם).

הָיְתָה לָהֶם שִׂמְלָה אַחַת,

בְּשֻׁתָּפוּת לִשְּׁנַיִם.

כְּשֶׁהוּא יָצָא בָּהּ אֶל הַשוּק –

הִיא נִשְׁאָרָה בַּבַּיִת.

יָמִים שְׁלֵמִים הָיָה מַשְׁאִיר

בְּלִי בֶּגֶד אֶת כְּסָאנְטִיפָּה,

וְהָאִשָּׁה הַמִּסְכֵּנָה

קִבְּלָה לֹא פַּעַם “גרְיפָּה”.

עָלָיו הִצְבִּיעוּ בָּרְחוֹבוֹת:

"הַנּוּדְנִיק הַזָּקֵן הַהוּא!

אִם הוּא תּוֹפֵס אָדָם בַּשׁוּק –

הוּא לֹא יַרְפֶּה מִמֶּנוּ.

בְּשַׁרְווּלוֹ יַחְזִיק הֵיטֵב:

'הַאִם אַתָּה יוֹדֵעַ

אִם שַׁרְווּלְךָ שַׁרְווּל מַמָּשׁ,

אוֹ רַק שַׁרְווּל-אִידֵאָה?"

הִיא לֹא סָבְלָה פּוֹלִיטִיקָה,

אוּלָם שָׁמְעָה בְּלִי סוֹף הִיא

עַל הַמְּדִינָה, מַס הַכְנָסָה,

שִׁלְטוֹן הַפִילוֹסוֹפִים.

כָּל לַיְלָה הוּא נִסָּה לַשָּׁוְא

אֶת כָּל כְּתָבָיו לִקְרֹא לָהּ,

"יוֹם עוֹד יָבוֹא, וְאִישׁ חָשׁוּב

יִקְרָא אוֹתָם לְפּוֹלָה!"¹

כֵּן, “הוֹמוֹ סַפְּיֶנְס” הוּא הָיָה

חָכָם יוֹתֵר מִשְּׁלֹמֹה.

הָיָה קְצָת ‘סַפְּיֶנְס’; כֵּן, אֲבָל

הָיָה פִּי שְׁנַיִם ‘הוֹמוֹ’.

אֶת אַלְקֵיבְּיָאדֶס הוּא אָהַב –

נָשַׁק לוֹ, חֵי אָדוֹנִיס!

וְרַק אֶחָד, אֶת אַפְּלָטוֹן,

אָהַב הוּא אַפְּלָטוֹנִית.

הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ אַף פַּעַם לֹא

לָקַח לְסִימְפּוֹזִיוֹנִים.

אִם שְָׁאֲלָה אוֹתוֹ דְּבַר-מָה –

הֵשִׁיב בְּטוֹן אִירוֹנִי.

כָּל עֶרֶב: "יֵשׁ לִי יְשִׁיבָה

שֶׁל וַעַד הַגִּימְנַסְיָה"

(אַךְ הַיְּשִׁיבָה, אַשְׁמַאי זָקֵן,

הָיִיתָה אֵצֶל אַסְפַּסְיָה).

לִשְׁטֹף כֵּלִים הוּא לֹא עָזַר

וְרַק הָפַךְ כָּל חֶדֶר.

תָּמִיד הִיא רָצָה אַחֲרָיו

לִשְׁמר קְצָת עַל הַסֵּדֶר.

וּכְשֶׁקְּצָת רַעַל הוּא גָּמַע

וְנִשְׁמָתוֹ הוֹצִיא אָז –

שוּב נֶאֶלְצָה הִיא אַחֲרָיו

לִשְׁטֹף אֶת הַגָּבִיעַ!

וּכְשֶׁהוּא מֵת, אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ

הִשְׁאִיר עִם חוֹר נָפוּחַ,

כִּי מִיָּמָיו הוּא לֹא דָּאַג

לְפֶּנְסְיָה וּבִטּוּחַ.

אָמְנָם הִשְׁאִיר כַּמָּה סְפָרִים

אֲשֶׁר זָכוּ לְשֶׁבַח;

אַךְ אַפְלָטוֹן, הַמַּבְלְהַ"ד,

סָחַב אֶת כָּל הָרֶוַח.

עַל כֵּן, אִם גַם הָיְתָה תָּמִיד

בּוֹעֶטֶת וְצוֹעֶקֶת –

הֲרֵי תּוֹדוּ שֶׁהִיא הָיְתָה

מַלְאָךְ, מַמָּשׁ צַדֶּקֶת.

כִּי אֵיךְ הָיָה אֶפְשָׁר בִּכְלָל

לְהִשָּׁאֵר אַפָּטִי

כְּשֶׁהַבַּעַל, דַּוְקָא הוּא,

הָיָה הַכְּסָאנְטִיפָּתִי?