לחן: ג’יי ליווינגסטון וריי אוונס.

שר נט קינג-קול הושר במופע “הכול אודות חוה” ב“מועדון התיאטרון”, חיפה (1962)

בְּפִירֶנְצְה חַי סוֹחֵר וּשְׁמוֹ ג’וֹקוֹנְדוֹ.

בְּפִירֶנְצֶה הנָּאָה, הַהוֹמִיָּה.

וּבַבַּנְק הָיָה לוֹ כֶּסֶף רַב בַּ“קוֹנְטו”,

וּבַבַּיִת – אָח, אִשָּׁה יְפֵהפִיָה!

וְחֲלוֹם אֶחָד הָיָה לְדוֹנָה לִיזָה:

"יוֹם יָבוֹא, בְּחוּץ לָאָרֶץ אֶעֱבֹר.

אֲטַיֵּל בָּעוֹלָם כְּמַרְקִיזָה –

לְמָיוֹרְקָה

וּנְיוּ יוֹרְקָה,

וּמִלּוֹנְדוֹן אָצִיצָה פָּרִיזָה.

שָׁם שִׂמְלָה יָפָה אֶקְנָה לִי

אֵצֶל “דְיוֹר!”

סוֹף-כָּל-סוֹף עָמְדָה לָצֵאת הַמּוֹנָה לִיזָה

עִם הַבַּעַל (שֶׁנָּסַע לְשֵׁם אֶקְסְפּוֹרט);

אֲבָל הִיא הָיְתָה צְרִיכָה דַּרְכּוֹן וּוִיזָה,

וְדָרְשׁוּ מִמֶּנָּה שֵׁשׁ תְּמוּנוֹת פַּסְפּוֹרְט.

הִיא יָדְעָה כִּי לֹא הַרְחֵק מִן הַ“לוֹמְבָּרְדו”,

שָׁם, בַּסְּטוּדְיוֹ, הִיא פּוֹרְטְרֵטִים תְּקַבֵּל.

זֶהוּ “פוֹטוֹ אֶקְסְפְּרֶס לֵאוֹנַרְדוֹ”–

לֵאוֹנַרְדוֹ,

זֶה “בַּסְטַרְדוֹ”!

תּוֹךְ שָׁעָה שֵׁשׁ תְּמוּנוֹת הוּא יָכִין לָהּ.

זוֹל מֵ“פוֹטוֹ אַנְגֵ’לוֹ” אוֹ “רָפָאֶל”!

לֵאוֹנַרְדוֹ אָז נִגַּשׁ אֶל הַ“מָּשִׁינָה”

שֶׁבָּנָה לְבַד (וְלֹא יָדוּעַ אֵיךְ!).

לְשַׁרְווּל שָׁחֹר דָּחַף ראשו הוּא פְּנִימָה,

וְאָמַר לָהּ: “קוּצִי-מוּנִי, לְחַיֵּךְ!”

הִיא נָתְנָה חִיּוּךְ שׁוֹפֵעַ מִסְתּוֹרִיוֹזָה –

מִין חִיּוּךְ עָקֹם, מוּזָר כָּזֶה, חִיְּכָה.

רַק לַשָּׁוְא הוּא נִסָה שָׁם לִרְמֹז לָהּ:

"נָא חַיְּכִי לִי!

פִּיךְ פִּתְחִי לִי!"

גַּם בְּדִיחוֹת לֹא שִׁנּוּ אֶת הַ“פּוֹזָה”

(הִיא הִכִּירָה כָּל פּוּאֶנְטָה וּבְדִיחָה).

וְהַיוֹם חוֹקְרִים הַמְּלֻמָּדִים בַּ“לוּבְר”:

מהוּ פֵּשֶׁר חִיּוּכָהּ הַמִּסְתּוֹרִי?

צִינִית סְתָם – אוֹ שֶׁאוּלַי הָיָה עָצוּב לָהּ?

וְאוּלַי הָיְתָה בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי?

אֲבָל אָנוּ לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם נוֹדִיעַ

לָמָּה פִּיהָ שֶׁל הַגְּבֶרֶת לֹא נִפְתַּח:

כִּי יָדְעָה הִיא הֵיטֵב שֶׁבְּפִיהָ

מִתְנַדְנֶדֶת

שֵׁן בּוֹדֶדֶת.

אִלוּ רַק חִיּכָה יוֹתֵר הַמּוֹנָה לִיזָה,

תְּמוּנָתָהּ הָיְתָה נִרְאִית בְּעֵרֶךְ כָּךְ:

שני הפזמונים מההצגה “הכול אודות חוה” קשורים בדמויות איטלקיות מוכרות מן הרנסנס. הרעיון לשיר על מונה ליזה נולד בעקבות קריקטורה צרפתית שנונה, המוצגת כאן, למטה, ואילו הרצון לחשוף לפחות חלק מן ההתרברבות התרנגולית של הרוזן האיטלקי רב-המעללים, שהנציח בספריו את כל כיבושיו הגבריים, הביא לאזכור מזון בריאות שהיה אז באופנה (היום הייתי נאלץ, ודאי, לחפש חרוז ל“וויאגרה”. אולי “ניאגרה”?)