לחן: מאיר נוי

מתוך המופע “הכול אודות חוה” ב“מועדון התיאטרון”, חיפה (1962)

בְּוֵנֶצְיָה, שָׁם בָּרֹבַע,

לְיַד “וִיָּה וִינְיָה נואוֹבָה”,

גָּר ג’וֹבָאנִי קָזָנוֹבָה –

זֶה הַגֶּבֶר הַמַּקְסִים.

הוֹ, ג’וֹבָאנִי קָזָנוֹבָה –

מֶטֶר חֲמִשִּׁים לַגֹּבַהּ!

דּוֹן-ז’וּאָנִים יֵשׁ לָרֹב: אַךְ

הוּא יָדַע אֵיךְ-מָה עוֹשִׂים!

אם רָאָה עַלְמָה בָּרֹבַע,

חִישׁ אָמַר: “שְׁמִי קָזָנוֹבָה!”

לֹא הִסְפִּיק לִפְשֹׁט הַכּוֹבַע –

הָעַלְמָה הָיְתָה פְּשוּטָה.

לֹא חָשׁוּב בְּאֵיזֶה גִּיל הִיא,

אִם יוֹנֶקֶת אוֹ סֵנִילִית,

עַקֻמָּה אוֹ סֶקְס-אַפִּילִית –

אֶת כֻּלָן מִיָּד פִּתָּה!

הוּא כָּבַשׁ, בְּלִי דָּם וָיֶזַע,

גַּם שִׁפְחָה, גַּם בָּרוֹנֵזָה

בְּלִי הֶבְדֵּל לְאֹם וָגֶזַע

(אַךְ הִבְדִּיל בֵּין מִין לְמִין!)

גִ’ינָה, לִינָה וְסַנְטִינָה!

גַּם שָׁטֵנִית, גַּם בְּלוֹנְדִּינָה –

הוּא אָהַב כָּל פֵמִינִינָה

בַּאֲשֶׁר הִיא פֵמִינִין!

לִצְלִילֵי “חֲלִיל הַקֶּסֶם”

הוּא חוֹלֵל קְסָמִים עַל כֶּסֶת,

וְחִלֵּל צְלִילִים בְּחֶסֶד

וְנָשִׁים – כִּרְבָבָה.

בַּמִּטְבָּח, בַּ“גַּרְדֶן פַּארְטִי”,

כָּל אִשָּׁה גָנְחָה: "אֻשַּׁרְתִּי

לִצְלִילֵי חִבּוּר מוֹצַרְטִי

(בְּעִקָּר - הָ“אַשְׁכָּבָה”)."

בָּאַרְמוֹן אוֹ בַּגּוֹנְדּוֹלָה,

בַּמַּרְתֵּף, בָּ“אִינְטֶרְסוֹלָה”,

(פַּעַם גַם בַּתִּיק של וְיוֹלָה)

הוּא הוֹכִיחַ: וִירְטוּאוֹז.

הֵן אָמְרוּ: “לֹא, בְּמָטוּתֶא.”

וְהוֹסִיפוּ: Brute E tu?"

הוּא חִיֵּךְ: “Cosi fan tutte”

וּפִצֵּח כָּל אֲגוֹז.

הוּא לֹא נָח אֲפִלּוּ רֶגַע.

הוּא גָּבַר עַל כָּל קוֹלֵגָה,

בְּקָפְצוֹ קְפִיצוֹת “אוֹמֵגָה”

מִ“בּוּדוּאָר” אֵלֵי “בּוּדוּאָר”.

לִצְלִילֵי הַ“דוֹן ג’וֹבָאנִי”

(תּוֹךְ שָׁעָה, כִּי Time is money)

שֵׁשׁ נָשִׁים בְּסִימוּלְטָנִי

בְּלִי שׁוּם תֵּיקוּ הוּא גָּמַר.

מִיָּדָן יָדוֹ לֹא זָזָה;

אַךְ בָּחוּר עִם רֹאשׁ הוּא “קָזָה”

וְתָמִיד בִּשְׁעַת אֶקְסְטָזָה

הוּא חָשַׁב עַל הַמָּחָר.

כְּשֶבָּרֶגַע הַמַּכְרִיעַ

הֵן אָמְרוּ רַק: “מָמָא מִיָּה!” –

מָה חָשַׁב הוּא? אִיךְ יוֹפִיעַ

רֶגַע זֶה בַּ“מֵּמוּאָר”.

אֵיזֶה סֵפֶר רֵאָלִיסְטִי!

אֵיזֶה גֶּבֶר נַרְקִיסִיסְטִי!

הוּא עָרַךְ דּוּחַ סְטָטִיסְטִי

עִם כַּמָּה “עָשָׂה חַיִים”.

כְּסוֹפֵר, הוּא לֹא כָּתַב רַע.

אֵיזֶה סַיפָא! אֵיזֶה סַפְרָא!

אֵיזֶה כּוֹחַ: אֵיזֶה גַּבְרָא!

אֵיזֶה “בְּלוֹפֶר”, אֱלֹהִים!!!

אִם פִּתְאוֹם שָׁב מִוֵּרוֹנָה

בַּעֲלָהּ שֶׁל הַמָּדוֹנָה –

חִישׁ קָפַץ לוֹ הָאָרוֹנָה,

שָׁם חִכָּה שָׁעוֹת, שׁוֹתֵק.

גַּם כְּשֶׁמֵּת, וּכְשֶׁהִטְמִינוּ

אֲרוֹנוֹ, נָשִׁים הִמְתִּינוּ:

הוּא יֵצֵא – הֵן הֶאֱמִינוּ –

כְּשֶׁהַבַּעַל יִסְתַּלֵּק!

הוֹ, ג’וֹבָאנִי הַמָּנוֹחַ!

מֵהֵיכָן הָיָה לוֹ כּוֹחַ?

מֵהֵיכָן הָיָה לוֹ כּוֹח

לְכָל חֶסֶד שֶׁנָּטָה?

מַהוּ סוֹד אוֹנוֹ הַפֶּלְאִי?

הוּא אָכַל כָּל יוֹם, נִדְמֶה לִי,

שְׁתֵּי כַּפּוֹת שֶׁל “רוֹיָאל גֵ’לִי”

מִקִּבּוּץ בֵּית הַשִּׁיטָה.