על פי סיפור נורווגי (1958)
הוצג בתכנית “יוסי חזקי-יונה” (1961). לא הולחן.
בְּיוֹם אֶחָד קוֹדֵר וְקַר
קָרָה פִּתְאוֹם דָּבָר מוּזָר.
כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר
לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,
וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר
נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.
פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.
כָּל הַסְּפָרִים בָּאִצְטַבּוֹת – הָפְכוּ אָבָק.
הַמִּכְתָּבִים שֶׁבַּתֵּבוֹת – הָפְכוּ אָבָק.
גַּם הַשְּׁטָרוֹת וְהַחוֹבוֹת – הָפְכוּ אָבָק.
כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר
לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,
וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר
נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.
פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.
הָעֲשִׁירִים, שֶׁרַק אֶתְמוֹל
עוֹד נִתְבָּרְכוּ בְּהוֹן גָדוֹל,
מָצְאוּ לְפֶתַע בָּאַרְנָק –
אָבָק.
וְרַק אוֹתָם הַקַבְּצָנִים
אוֹסְפֵי הַמַּטְבְּעוֹת,
הָפְכוּ לְפֶתַע עֲשִׁירִים
מְאוֹד מְאוֹד.
חוֹקֵר אֶחָד כְּבָר הִתְאַבֵּד.
הוּא אֶת עַצְמוֹ חָנַק,
כִּי מֶחְקָרוֹ, מִפְעַל חַיָּיו,
הָפַךְ אָבָק.
פּוֹעַל אֶבְיוֹן אֲשֶׁר זָכָה
בְּהַגְרָלָה בִּסְכוּם עֲנָק –
פִּתְאוֹם בַּכִּיס
בִּמְקוֹם כַּרְטִיס
מָצָא – אָבָק.
וּבְפִנַּת הָרְחוֹב בָּכְתָה
עַלְמָה בְּשֵׂעָר זָהָב:
זֶה עַתָּה קִבְּלָה מִכְתָּב
מֵחֲבֵרָהּ הַמְּרֻחָק,
וּבְעוֹדוֹ סָגוּר בַּכַּף
הָפַךְ אָבָק.
כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר
לְפֶתַע בָּעוֹלָם עָבַר,
וְכָל דָּבָר עָשׂוּי נְיָר
נִשְׁמַד. נִשְׁחַק.
פָּשׁוּט – הָפַךְ אָבָק.
קַצְרָנִיּוֹת, כַּתְבָנִיּוֹת,
עוֹבְדֵי הַדְּפוּס וְדַוָּרִים,
עִתּוֹנָאִים וּמְאַיְּרים,
מוֹרִים, סוֹפְרִים וּמְשׁוֹרְרִים
וְכָל שַׂרְטֶטֶת וּפְקִידָה
נוֹתְרוּ פִּתְאוֹם בְּלִי עֲבוֹדָה.
וְרַק עוֹבְדֵי הַמֶּמְשָׁלָה
הִמְשִׁיכוּ אֶת הַבַּטָּלָה;
אֲבָל הַפַּעַם – זֶה הָיָה מֻצְדָּק
כִּי הַטְּפָסִים וְהַתִּיקִים,
נִשְׁמַת חַיָּיו שֶׁל כָּל פָּקיד –
הָפְכוּ אָבָק.
תְּחִלָּה חָשְׁבוּ כֻּלָם
שֶׁזֶּה אָסוֹן מֵאֵין כָּמוֹהוּ;
שֶׁשָּׁבוּ לָעוֹלָם הַתֹּהוּ וְהַבֹּהוּ.
אֲבָל לְאַט-לְאַט הֻבִרַר:
אֶפְשָׁר
גַּם בְּלִי נְיָר.
שוּב לֹא הָיוּ שׁוּם עִתּוֹנִים,
וּבְנֵי אָדָם מְעֻצְבָּנִים
לֹא בִּזְבְּזוּ כָּל יוֹם שָׁעוֹת
לִקְרֹא אוֹתָן הַיְּדִיעוֹת.
וְכָל סוֹפֵר וּגְרָפוֹמָן
שׁוּב לֹא מִהֵר לִכְתֹּב יוֹמָן
(כִּי קְצָת קָשֶׁה לִכְתּב שְׁטוּיוֹת
כְּשֶׁכָּל מִלָּה צָרִיךְ לַחְרֹת).
וְלֹא הָיוּ עוֹד מִפְלָגוֹת,
וְלֹא הָיוּ בְּחִירוֹת.
וְלֹא כְּרוּזֵי שִׂטְנָה דְּבוּקִים
עַל הַקִּירוֹת.
כָּל הַתִּיקִים וְהַטְּפָסִים – הָפְכוּ אָבָק.
וְדַרְכּוֹנִים וּפִנְקָסִים – הָפְכוּ אָבָק.
וְתִזְכּוֹרוֹת בִּדְבַר מִסִים – הָפְכוּ אָבָק.
כִּי אֵיזֶה גָּז בִּלְתִּי מֻכָּר
הָפַךְ עוֹלָם לְמִשֻׁחְרָר
מִן הָעַבְדוּת –
עַבְדוּת לַנְּיָר.
כָּל הַפְּקִידִים וְהַפְּקִידוֹת
יָצְאוּ בְּמֶרֶץ לַשָּׂדוֹת.
וַעֲשִׁירִים חַסְרֵי-פְּרוּטָה
יָצְאוּ שֵׁנִית לָעֲבוֹדָה.
הַתַּלְמִידִים מְאֻשָּׁרִים:
אֵין מַחְבָּרוֹת, אֵין שִׁעוּרִים.
לַזִּכָּרוֹן נִמְצָא מַרְפֵּא:
צָמְחָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל־פֶּה.
וְהֶהָמוֹן הַמְאֻשָׁר
שׁוּב הִתְכַּנֵּס לוֹ בַּכִּכָּר,
הִקְשִׁיב צוֹהֵל לָאַגָּדוֹת
וְשָׁר בָּלָדוֹת עַתִּיקוֹת.
עוֹלָם יָשָׁן מְלֵא מַכְאוֹב,
הָפַךְ פִּתְאוֹם לִמְאֻשָּׁר.
כִּי הוּא גִּלָּה סוֹף-סוֹף מָה טוֹב
כְּשֶׁאֵין… כְּשֶׁאֵין… כְּשֶׁאֵין… (מוציא פתק מכיסו וקורא)
נְיָר.