(לא הולחן)

הָיָה זֶה יוֹם שֶׁל סְתָו –

סְתָם, יוֹם נָאֶה שֶׁל סְתָו,

וְהֵם טִיְּלוּ יַחְדָּו

בְּתוֹךְ שָׂדֶה רָחָב.

הִיא אָהֲבָה אוֹתוֹ,

וְהוּא אוֹתָהּ אָהַב,

וּבְיָדוֹ לִטֵּף

אֶת צַמָּתָהּ-זָהָב.

וּשְׁנֵיהֶם חִפְּשׂוּ מָקוֹם שָׁקֵט, נִסְתָּר,

וּבַשָּׂדֶה פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

וּבְפָסְעָם בֵּין שֶׁלֶף וּתְלָמִים,

חָלְמוּ יַחְדָּו חֲלוֹם יַלְדוּת תָּמִים…

הַסְּתָו עָבַר-חָלַף

כְּשַׁחַף קַל-כָּנָף,

וְחֹרֶף מְטֹרָף

אֶת הַשָּׂדֶה שָׁטַף.

וְהוּא הִמְתִּין לָהּ שָׁם –

אֲבָל הִמְתִּין לַשָּׁוְא;

כִּי הִיא מָצְאָה אַחֵר

אֲשֶׁר אוֹתָהּ יֹאהַב.

וּשְׁנֵיהֶם חִפְּשׂוּ מִסְתּוֹר מִן הַמָּטָר,

וּבָאָסָם פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

אֲבָל בְּתֹם הַקֹּר וְהַגְּשָׁמִים

הוּא בָּאָבִיב חָמַק –

לְעוֹלָמִים…

הָיָה זֶה יוֹם שָׁרָב

שֶׁל קַיִץ מְשֻׁלְהָב,

וְהִיא חָזְרָה אֶל זֶה

אֲשֶׁר אוֹתָהּ אָהַב.

וְהִיא חָזְרָה אֵלָיו,

וְהוּא הוֹשִׁיט לָהּ כַּף,

וְלֹא אָמַר מִלָּה;

אַךְ מַבָּטוֹ צָרַב.

וּשְׁנֵיהֶם חִיְּכוּ שֵׁנִית בְּבוֹא הַסְּתָו,

וּבַשָּׂדֶה פָּרְחָה אַהֲבָתָם.

אֲבָל יָדְעוּ: אוֹתוֹ חֲלוֹם תָּמִים

שׁוּב לֹא יִהְיֶה תָּמִים –

לְעוֹלָמִים…