לחן: משה וילנסקי

שרה: שושנה דמארי ב“מופע העשור” החגיגי בנמל הקישון (1958)

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אַךְ תָּמִיד, כְּשֶׁחָזַר עִם לֵיל,

מִן הַחוֹף הָיָה מַבְחִין בְּתוֹךְ הַשְּׁחוֹר,

אוֹר פִּלְאִי קוֹרֵץ לוֹ וְצוֹהֵל.

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אַךְ תָּמִיד הֵאִיר לוֹ אוֹר מִתּוֹךְ הַשְּׁחוֹר.

הִיא נָשְׁקָה לוֹ בִּשְׂפָתַיִם מְלוּחוֹת.

הוּא חִבֵּק אוֹתָהּ אֵלָיו דּוּמָם.

הוּא הִבְטִיחַ: “אֶשָּׁאֵר עִמָּךְ, אָחוֹת!” –

אַךְ עִם שַׁחַר שׁוּב חָמַק לַיָּם.

הוּא יָדַע…

פַּעַם הִיא לָפְתָה אוֹתוֹ חָזָק-חָזָק:

“הִשָּׁאֵר, כִּי לֹא אוּכַל יוֹתֵר!”

הוּא נָשַׁק לִשְׁתֵּי עֵינֶיהָ, וְשָׁתַק –

אַךְ עִם שַׁחַר שׁוּב נִרְאָה חוֹתֵר.

אַךְ עִם לַיְלָה, בְּשׁוּבוֹ מִיָּם וּשְׁחוֹר,

לֹא הֵאִיר לוֹ עוֹד הָאוֹר כְּמִגְדַּלּוֹר.

הֵם מָצְאוּ אוֹתָהּ בַּחוֹף, בֵּין הַצְּדָפִים,

וְלִבָּהּ – כְּגוּשׁ פֶּחָם שָׁחֹר.

וְרַק אָז בַּלָּאט גִּלּוּ לוֹ הַשְּׁחָפִים

כִּי לִבָּהּ הָיָה לוֹ מִגְדַּלּוֹר.

הוּא יָדַע שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר;

אך לִבָּהּ תָּמִיד הֵאִיר לוֹ מִן הַשְּׁחוֹר.

הוּא חָפַן אָז אֶת הַלֵּב אֲשֶׁר אֻכַּל.

פֶּתַע שׁוּב זָרַח הַלֵּב וָחַם.

וְכַיּוֹם בִּמְרוֹם הַצּוּק, בְּרֹאשׁ מִגְדָּל,

הוּא מֵאִיר לְכָל מַלָּח בַּיָּם.

כִּי לַמְרוֹת שֶׁאֵין בַּחוֹף שׁוּם מִגְדַּלּוֹר,

לֵב אֶחָד תָּמִיד מֵאִיר לוֹ מִן הַשְּׁחוֹר.