לחן: שמוליק קראוס וירון גרשובסקי
שרו: שמוליק קראוס, שלמה ארצי וציפי שביט בתכנית הטלוויזיה “טוב לגדול” (“הצועני השורק”, 1973)
הִשְׁכַּמְנוּ לָקוּם הַבֹּקֶר.
קַמְנוּ הַשְׁכֵּם-הַשְׁכֵּם.
לֹא יוֹם רָגִיל הַבֹּקֶר:
הַיּוֹם זֶה “יוֹם הָאֵם”.
מַגִּיעַ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַבֹּקֶר לְבַד נִתְלַבֵּשׁ.
קַמְנוּ בְּרֶבַע לְשֶׁבַע, אַךְ
אִמָּא כְּבָר קָמָה בְּשֵׁשׁ!
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל,
זֶה בָּטוּחַ.
הַיּוֹם מַגִּיעַ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַיּוֹם – “יוֹם הָאֵם”.
אָז אִמָּא מִיָּד אוֹתָנוּ
הִלְבִּישָׁה לְפִי הַתּוֹר.
לִי גִּהֲצָה מִכְנָסַיִם,
לְרוּתִי תָּפְרָה כַּפְתּוֹר.
וְאַבָּא אָמַר בְּנַחַת:
"הַיּוֹם ‘יוֹם הָאֵם’, יְלָדוֹת.
אוּלַי תְּטַגְּנִי לְכֻלָּנוּ, אִמָּא,
לְבִיבוֹת מְתוּקוֹת וְחַמּוֹת?"
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
הֶחְלַטְנוּ לָצֵאת לְפִּיקְנִיק,
אַךְ שָׁם לֶאֱכֹל מֻכְרָחִים.
אָז אִמָּא עָבְדָה כָּל הַבֹּקֶר
הֵכִינָה סָלָט וּכְרִיכִים.
מָזוֹן לְכֻלָּנוּ הֵכִינָה,
אֹכֶל טָרִי וּמֵזִין;
וּכְדֵי שֶׁנְּקַבֵּל וִיטָמִינִים
סָחֲטָה גַּם אַרְגַּז תַּפּוּזִים.
יָרַדְנוּ. גַּם אִמָּא יָרְדָה לָהּ
לָאוֹטוֹ, עִם הָאַרְגָּז.
אַךְ שׁוּב הִיא עָלְתָה לְמַעְלָה
לִבְדֹּק אִם סָגְרָה אֶת הַגָּז.
וְשׁוּב יָרְדָה הִיא לְמַטָּה.
חָשַׁבְנוּ לָזוּז כְּבָר, אֲבָל…
שׁוּב הִיא עָלְתָה לְמַעְלָה
לִבְדֹּק אִם סָגְרָה תַּ’חַשְׁמַל.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
נִכְנַסְנוּ כֻּלָּנוּ לָאוֹטוֹ.
הָיָה שָׁם צָפוּף. אָיֹם!
מִי זֶה חָשַׁב שֶׁאֹכֶל
תּוֹפֵס כֹּה הַרְבֵּה מָקוֹם?
אָז אִמָּא אָמְרָה בְּשֶׁקֶט:
"אֲנִי אֶשָׁאֵר, יְלָדַי.
אֲנִי עֲיֵפָה מִמֵּילָא.
תּוּכְלוּ לְבַלּוֹת בִּלְעָדַי!"
אָכַלְנוּ נִפְלָא בַּפִּיקְנִיק.
חִסַּלְנוּ אֶת כָּל הַמִּיצִים.
חָזַרְנוּ בָּעֶרֶב הַבַּיְתָה
עֲיֵפִים, אֲבָל גַּם מְרֻצִּים.
אִמָּא חִכְּתָה בַּדֶּלֶת.
הַבַּיִת נָקִי וְחַם.
עָשְׂתָה לְכֻלָּנוּ אַמְבַּטְיָה,
כִּי הָיִינוּ שְׁחֹרִים כְּמוֹ פֶּחָם.
אַחֲרֵי שֶׁאוֹתָנוּ הִלְבִּישָׁה
יָשַׁבְנוּ לְיַד הַשֻּׁלְחָן,
וְהִיא לְכֻלָּנוּ הִגִּישָׁה
אֲרוּחָה. חֲגִיגִית, כַּמּוּבָן.
הָיְתָה אֲרוּחָה מְשַׁגַּעַת.
זָלַלְנוּ כְּמוֹ עֵדֶר פִּילִים.
וְאִמָּא בַּסּוֹף הִתְעַקְּשָׁה אָז
לִרְחֹץ לְבַדָּהּ תַּ’כֵּלִים.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל…
כְּשֶׁאֶת הַכֵּלִים נִגְּבָה הִיא
אֶל מִטּוֹתֵינוּ נִגְּשָׁה
וְאָז בִּדְמָעוֹת בָּעֵינַיִם
“תּוֹדָה, יְלָדִים,” לָחֲשָׁה.
הִרְגַּשְׁנוּ כֻּלָּנוּ פְּנִימָה
שֶׁהִיא אֶת הַיּוֹם לֹא תִּשְׁכַּח.
נִרְדַּמְנוּ שְׂמֵחִים, וְאִמָּא
הָלְכָה לְנַקּוֹת תַּ’מִּטְבָּח.
כִּי הַיּוֹם לֹא סְתָם יוֹם רָגִיל,
זֶה בָּטוּחַ.
הַיּוֹם אִפְשַׁרְנוּ לְאִמָּא לָנוּחַ.
הַיּוֹם – “יוֹם הָאֵם”.
אחד הנושאים החביבים עלי ביותר הוא האם. ערכתי והנחיתי בטלוויזיה לפני שנים, בסדרה “הצועני השורק”, תכנית שהוקדשה כולה לאמא היהודייה והלא-יהודייה, ואף יצא תקליט עם שיריה. הוצאתי ספר-ילדים הנקרא “היום יום האם”. תירגמתי בתקופת לימודי בארצות הברית את הספר ההומוריסטי המצליח של דן גרינברג, “איך להיות א-יידישע מאמע?”, ולימים אף תירגמתי את הקומדיה שנכתבה בעקבותיו והוצגה בארץ (רבקה מיכאלי ומני פאר שיחקו את האם ובנה). תירגמתי בהנאה גם את שירי תקליטו של דני קיי “אמא, אורי רוצה קצת מים” (שר בעברית: ישראל גוריון). צירפתי כאן גם פזמונים בעקבות שירים שנכתבו בשפות אחרות.
“יום האם” נקלט בהוויה הישראלית בתחילת שנות החמישים, כשראש עיריית חיפה החליט לחגוג את החג סמוך לחנוכה, וזמן קצר אחר כך אימץ שבועון הילדים “הארץ שלנו” את הרעיון בתאריך מאוחר קצת יותר. אבל בפולין, למשל, נמכרו תעודות-שי של הקק“ל ל”יום האם" עוד בשנות השלושים, וסבתא שלי (אמה של אמי), שנודעה בלובלין כפעילה ציונית, הפיצה אותן בקרב חברותיה. הפזמון “היום יום האם” מבוסס על הומורסקה של הקנדי סטיבן ליקוק, שנכללה באחד מספרי הסיפורים המתורגמים שקיבלתי לבר-המצווה.