מילים ולחן: טום לרר

שרה: יעל ישי במועדון “השעות הקטנות” בצפת (1961).

בְּשִׁיר הָעָם, עוֹד מִיְּמֵי הַתָּנָ"ךְ,

יֵשׁ נוֹשֵׂא אֶחָד הַשָּׁכִיחַ כָּל כָּךְ –

נוֹשֵׂא עָדִין, שׁוֹפֵעַ רַכּוּת,

וְהַנּוֹשֵׂא הַזֶּה הוּא – אִמָּהוּת.

הָיֹה הָיְתָה אֵם, אֶת יַלְדָּהּ הִיא פִּנְּקָה –

וְהַיֶּלֶד הֵשִׁיב אַהֲבָה אֶל חֵיקָהּ.

אַף עַל פִּי כֵן מֻכְרָחִים לְהוֹדוֹת

שֶׁהַסּוֹף הָיָה עָצוּב מְאוֹד.

הָיֹה הָיָה מֶלֶך, שְׁמוֹ אֵדִיפּוּס,

וְזֶה הָיָה חֲתִיכַת “טִיפּוּס”.

גַּם פְרוֹיְד הִזְכִּיר אוֹתוֹ בִּדְּפוּס,

כִּי הוּא אָהַב אֶת אִמָּא.

כֵּן, הוּא קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה:

“כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ – וּבְעִקָּר אֶת אִמְּךָ!”

אַך עִם הָאִמָּא מִשּׁוּם-מָה

נִדְמֶה שֶׁהוּא הִגְזִים קְצָת.

וּמִפְּנֵי שֶׁלְּאִמָּא

אַהֲבָה הוּא הֵשִׁיב –

בִּתּוֹ הָיְתָה גַּם אֲחוֹתוֹ,

וּבְנוֹ הָיָה גַּם אָחִיו.

פָּסוּק אֶחָד צָץ בְּמוֹחוֹ:

“בֶּן חָכָם הוּא שִׂמְחַת אִמּוֹ”.

אַךְ כְּשֶׁלְּבַסּוֹף עֵינָיו פָּקַח –

נִקֵּר אוֹתָן וְהִתְיַפַּח.

זֶה סוֹף הַבֵּן הַמְּתֻסְבָּך;

אֲשֶׁר אָהַב אֶת אִמָּא.

וְאַתֶּם, יְלָדִים, “יוֹם הָאֵם” חִגְגוּ,

תְּנוּ לְאִמָּא פֶּרַח, וּבְחֹם לָהּ נַשְּׁקוּ;

אַךְ הִשְׁתַּדְּלוּ שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ.

אַחֶרֶת תְּקַבְּלוּ עוֹד גַּם אַתֶּם תַּסְבִּיךְ.

אֶהֱבוּ אֶת אִמָּא, יְלָדַי;

אַךְ זִכְרוּ:

רַק לֹא יוֹתֵר מִדַּי!