על פי שיר ביידיש מאת משה גורדון
שר: לוליק בהצגה “איש חסיד היה” (1968)
שַׁרְנוּ, שַׁרְנוּ, אַךְ עֲדַיִן
לֹא זִמַּרְנוּ זֶמֶר לַיַּיִן.
יֵשׁ חָסִיד – וְיֵשׁ חָסִיד;
אַךְ אֵין חָסִיד לְלֹא כּוֹסִית.
לַה' הֵם הַשָּׁמַיִם.
לָנוּ דַּי בְּכוֹס “לְחַיִּים”!
טְרָה־לָהּ־לָהּ…
כְּשֶׁשָּׁלְחוּ שַׁדְכָן לְסַבָּא
לְשַׁדֵּךְ אֶת אִמָּא לְאַבָּא
דִּבְּרוּ שָׁעוֹת – גַּם לֹא חִיּוּךְ.
נִכְנַס יַיִן – יָצָא שִׁדּוּךְ.
בַּקְבּוּק שֶׁל “מַשְׁקֶה” – וְקָדִימָה:
אַבָּא הִתְחַתֵּן עִם אִמָּא!
עוֹד אֶזְכֹּר, לֹא תַּאֲמִינוּ,
אֵיךְ בִּ“בְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ”
הִרְגַּשְׁתִּי מִין כְּאֵב חוֹתֵך –
וּמַשֶּׁהוּ מָתוֹק בַּחֵךְ.
הַכְּאֵב הַהוּא מִזְּמַן עָבַר לִי;
אַךְ הַטַּעַם עוֹד נִשְׁאַר לִי.
כְּשֶׁאֶל הַ“חֶדֶר” לְקָחוּנִי
לְמַעֲשִׂים טוֹבִים שָׁם חִנְּכוּנִי.
הָרַבִּי, רַבִּי חֲבַקּוּק,
לֹא נִפְרַד מִן הַבַּקְבּוּק.
וּכְשֶׁהוּא סוֹף־סוֹף נִרְדַּם –
לָגַמְנוּ מִן הַ“מַּשְׁקֶה” גַּם.
לַחֻפָּה כְּשֶׁהִגַּעְתִּי
עַל יְדֵי אִשָּׁה זָרָה מָצָאתִי,
וְהָרַב הִגִּישׁ פִּתְאוֹם
כּוֹס שֶׁל יַיִן. “רַק לִטְעֹם.”
"אוֹ הַכֹּל – אוֹ כְּלוּם! " אָמַרְתִּי.
אֶת הַכּוֹס כֻּלָּהּ גָּמַרְתִּי.
לֹא סִיַּמְנוּ יֶרַח דְּבַשׁ, כִּי
הֶעֱדַפְתִּי אֶת הַ“מַּשְׁקֶה”.
יֶרַח דְּבַשׁ זֶה יֶרַח דְּבַשׁ;
אֲבָל יַי“ש בְּכָל זֹאת – יַי”ש!
יַי"ש עָדִיף עַל אֵשֶׁת חַיִל
גַּם בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל!
כְּשֶׁאִשְׁתִּי בְּלִי סוֹף פָּגְעָה בִּי,
מָה עוֹשִׂים? נוֹסְעִים לָרַבִּי.
הוּא גָּזַר עָלַי גְּזֵרָה:
חֹדֶשׁ תָּמִים בְּלִי טִפָּה מָרָה.
אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ “קְלִפָּה” בַּבַּיִת
מֻכְרָחִים טִפָּה כַּזַּיִת!
כְּשֶׁיּוֹמִי סוֹף־סוֹף יַגִּיעַ
קִבְרוּ אוֹתִי עִם הַגָּבִיעַ.
אִתִּי בַּקֶּבֶר אָז תִּשְׁכַּב
חָבִית שֶׁל “מַשְׁקֶה”, גַּב אֶל גַּב.
וּכְשֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ בֶּן־דָּוִד
אֶמְזֹג לוֹ כּוֹס מִן הֶחָבִית.
“זמר ליין”, כמו “אברהמ’לה מלמד”, אינו, בעצם, שיר חסידי ממש (את שניהם קיבלתי ממאיר נוי, החוקר הנאמן של הזמר העברי והיידי) ותירגמתיו לעברית באופן חופשי למדי. אבל הרב שעליו נכתב השיר “מכתב לרבי” הוא רבי שניאור־זלמן שניאורסון מלאדי, נינו של מייסד חב“ד (“חוכמה, בינה, דעת”). וכמה צר לנו לראות שכמה תנועות, הנושאות את שמותיהם של מייסד חב”ד או של רבי נחמן מברסלב, רחוקות כיום כל כך מאותם ערכים הומניים והומניסטיים, שקסמו לנו כל כך, כשיצרנו את ההצגה בשנת 1968.
החסידים האמיתיים הדגישו את חשיבות הכוונה שבלב והעדיפוה על גינונים חיצוניים של נפנוף ידיים בתפילה או בניית בתי כנסת מפוארים. אחד הסיפורים החסידיים האופייניים ביותר הוא על הנער האילם, שלא היה יכול להתפלל במילים, אבל שריקת המשרוקית, או נגינת החליל שלו, היתה אהובה על האל יותר מכל תפילותיהם הצעקניות של “צדיקים” מתחסדים. שניים מהמונולוגים הקצרים שכללנו בהצגה הם ברוח זו, וכמותם המונולוג “מלאך, מלאך” (ראו עמ' 171) – ברוח שיחותיו הישירות של רבי לוי־יצחק מברדיצ’ב עם האל, שגלגולן המאוחר מופיע אפילו במונולוגים של טוביה החולב לאלוהים.