(מההצגה “איש חסיד היה”)

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אַתָּה הֲלֹא מַכִּיר אוֹתִי הֵיטֵב –

חַיִּים.

דִּבַּרְתִּי אִתְּךָ פַּעַם. בֵּינְתַיִם

עָבַרְתִּי לְשָׂדֶה אַחֵר.

אָה,

אַתָּה בֶּטַח לֹא זוֹכֵר.

וְלָמָּה שֶׁתִּזְכֹּר אֶחָד כָּמוֹנִי?

אַחֲרֵי הַכֹּל,

יֵשׁ לְךָ דְּבָרִים יוֹתֵר חֲשׁוּבִים

שָׁם, בַּשָּׁמַיִם,

מֵאֲשֶׁר לִזְכֹּר כָּל חַיִּים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

אֲנִי…

אֲפִלּוּ לְהִתְפַּלֵּל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ.

יוֹדֵעַ רַק לִרְעוֹת אֲוָזִים –

וְדַי.

טוֹב, מִזֶּה אֲנִי חַי.

חַי…

לֹא צָרִיךְ לְהַגְזִים.

רוֹעֵה אֲוָזִים.

מִזֶּה אֲנִי לוֹקֵחַ חֲמִשָּׁה זְהוּבִים.

מִזֶּה – שְׁלוֹשָׁה זְהוּבִים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!

אִם יֵשׁ לְךָ אֲוָזִים לִרְעוֹת,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,

בִּשְׁבִילְךָ –

בְּחִנָּם!