לחן: גיל אלדמע

שרה: יעל שרז ב“מועדון השעות הקטנות”, צפת (1961)

הָיֹה הָיָה בִּצְפַת לִפְנֵי שָׁנִים

זָקָן יְרֵא שָׁמַיִם וְתָמִים.

סַנְדְּלָר פָּשׁוּט הָיָה,

אָדָם יָשָׁר וְטוֹב.

לִקְרֹא הוּא לֹא יָדַע,

גַּם לֹא יָדַע לִכְתֹּב,

וְרַק לְהִתְפַּלֵּל יָדַע,

בְּקֹשִׁי;

אַךְ הוּא אָהַב אֶת אֱלֹהָיו בְּתֹם.

לָכֵן לְבֵית הַכְּנֶסֶת בָּא כָּל יוֹם.

לִפְנֵי אֲרוֹן הָאֵל

הִנִּיחַ בְּכָל יוֹם

צַלַּחַת שֶׁל בַּרְזֶל

עִם שְׁתֵּי לַחְמָנִיּוֹת.

“בְּתֵאָבוֹן, אֵלִי,” נָהַג לִלְחֹשׁ הוּא.

הוּא רַק יָצָא – הוֹפִיעַ הַשַּׁמָּשׁ,

וְלַצַּלַּחַת חִישׁ מִיָּד נִגַּשׁ.

לְלֹא כָּל שְׁהִיּוֹת

בָּלַע בְּחֵשֶׁק רַב

אֶת הַלַּחְמָנִיּוֹת

וּבְלִבּוֹ חָשַׁב:

“הַלְוַאי הָיוּ טִפְּשִׁים רַבִּים כָּמוֹהוּ!”

כָּל עֶרֶב הַזָּקֵן נִכְנַס לִרְאוֹת

הַאִם נוֹתְרוּ עוֹד הַלַּחְמָנִיּוֹת.

בְּרֶטֶט הִסְתַּכֵּל:

רֵיקָה הִיא צַלַּחְתּוֹ.

סִימָן הוּא כִּי הָאֵל

רִצָּה אֶת מִנְחָתוֹ.

וְהוּא הָיָה קוֹרֵן מִגִּיל וָאֹשֶׁר.

אַךְ יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁהוּא נִכְנַס בַּלָּאט,

הִבְחִין בּוֹ, בַּזָּקֵן, הָרַב שֶׁל צְפַת.

שָׁמַע אוֹתוֹ הָרַב,

הִקְשִׁיב וְהִתְבּוֹנֵן,

וּלְמִשְׁמַע דְבָרָיו

נִגַּשׁ אֶל הַזָּקֵן

וּבְחֵמָה סָטַר לוֹ עַל הַלֶּחִי.

גָּעַר הָרַב: "כֵּיצַד אַתָּה מֵעֵז

לָאֵל תְּכוּנוֹת כָּאֵלּוּ לְיַחֵס?

הֲרֵי זֶה חֵטְא אָיֹם.

חִלּוּל הַשֵּׁם מַמָּשׁ!

אֶת קָרְבָּנְךָ כָּל יוֹם

לָקַח לוֹ הַשַּׁמָּשׁ!"

וְהַזָּקֵן פָּרַץ פִּתְאוֹם בְּבֶכִי.

בַּלַּיְלָה הָאָרִ“י זַ”ל בְּעַצְמוֹ

נִגְלָה פִּתְאוֹם לָרַב בַּחֲלוֹמוֹ.

לָחַשׁ בְּדוּמִיָּה:

"הַלַּיְלָה מוֹת תָּמוּת.

רָצַחְתָּ אַשְׁלָיָה

שֶׁל אשֶׁר וּתְמִימוּת.

אֶת הַזָּקֵן מִכָּל בְּנֵי צְפַת אָהַבְתִּי."

וְכָךְ הָיָה.

בְּבֹקֶר הַמָּחֳרָת

הוֹדִיעוּ כִּי נִפְטַר

רַבָּהּ שֶׁל צְפַת.