קרא: אברהם מור במופע “אליהו הנביא” בהיכל התרבות, תל־אביב,

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים (1973)

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת…

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ בִּשְׁתִיקָה

בְּאוֹשְׁוִיץ וּבְמַיְדָנֶק,

בְּסוֹבִּיבּוֹר, בִּטְרֶבְּלִינְקָה.

יָדַעְנוּ שֶׁתָּמִיד אַתָּה בָּא

לַעֲזֹר לִיהוּדִי בְּצָרָה

אִם אֵין לוֹ חַלָּה לְשַׁבָּת

אוֹ נְדוּנְיָה לַבַּת הַבְּכִירָה.

אִם מִישֶׁהוּ מִתְנַכֵּל לוֹ

וְתוֹפְסוֹ בַּצַּוָּארוֹן –

תָּמִיד אַתָּה מוֹפִיעַ

בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

וְחִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

לֹא רַק בְּעֶרֶב פֶּסַח.

לֹא רַק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת.

חִכִּינוּ לְךָ בְּוַרְשָׁה,

בְּוִילְנָה, בְּלוּבְּלִין, בְּלוֹדְז'.

חִכִּינוּ לְךָ בִּטְרֵיְזֶנְשְׁטָאט,

בְּבַּאבִּי־יָאר… אֵיפֹה לֹא?

קִוִּינוּ: אוּלַי שׁוּב תַּגִּיעַ

כְּקַבְּצָן, מְעֻטָּף בִּגְלִימָה,

וְתָבִיא חֲצִי פְּרוּסַת לֶחֶם

אוֹ קְלִפָּה שֶׁל תַּפּוּחַ אֲדָמָה…

שֶׁלְּפֶתַע בַּ“לָּאגֶר” עִם לַיְלָה

תַּעֲבֹר הַלְּחִישָׁה: "הוּא בָּא! " –

וְתִפְרֹק אֶת גִּדְרוֹת הַתַּיִל

וּתְנַתֵּץ אֶת הָאֲרֻבָּה…

פָּתַחְנוּ לְךָ אֶת הַדֶּלֶת

וְהִשְׁאַרְנוּ אוֹתָהּ פְּתוּחָה.

חִכִּינוּ לְךָ שֶׁתּוֹפִיעַ

לְהַצִּיל – וְלִשְׁפֹּךְ חֲמָתְךָ.

אַךְ אַתָּה, מִשּׁוּם־מָה, לֹא הוֹפַעְתָּ.

לֹא נָתַתָּ סִימָן אוֹ מוֹפֵת.

וְדַוְקָא בִּזְמַן שֶׁהָיִינוּ

זְקוּקִים לְךָ בֶּאֱמֶת.

אוּלַי פָּשׁוּט נִרְדַמְתָּ

אוֹ צֻוֵּיתָ לְהִסְתַּתֵּר?

אוּלַי עָסוּק הָיִיתָ

בְּעִנְיָן חָשׁוּב יוֹתֵר?

וְאוּלַי, אוּלַי, אֵלִיָּהוּ

הַשְּׁמִיעָה נֶחְלְשָׁה אֶצְלְךָ?

כְּבָר אֵינְךָ צָעִיר, אֵלִיָּהוּ.

זֶה קוֹרֶה לִישִׁישִׁים בְּגִילְךָ.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ.

חִכִּינוּ לְךָ מְאוֹד.

חִכִּינוּ לְךָ עַד לָרֶגַע

בּוֹ לֹא יָכֹלְנוּ יוֹתֵר לְחַכּוֹת.

וְאַתָּה? אַתָּה לֹא הוֹפַעְתָּ.

חִכִּינוּ לְךָ עַד בּוֹשׁ.

אֵיפֹה הָיִיתָ, אֵלִיָּהוּ,

בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם? אַרְבָּעִים וְשָׁלוֹשׁ?

וְעַכְשָׁו, בְּכָל עֶרֶב פֶּסַח,

בַּכְּפָרִים תְּסוֹבֵב, אַךְ לַשָּׁוְא:

הַדְּלָתוֹת שֶׁתָּמִיד קִדְמוּךָ

נְעוּלוֹת בְּפָנֶיךָ עַכְשָׁו.

בַּבָּתִּים הַקְּטַנִּים שֶׁאֵי־פַּעַם

פָּתְחוּ אֶת דַּלְתָּם לִקְרָאתְךָ

כְּבָר גָּרִים אֲנָשִׁים שֶׁעֲלֵיהֶם

לֹא שָׁפַכְתָּ אֶת חֲמָתְךָ.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַפֵּשׂ עַל שֻׁלְחָנָם

אֶת כּוֹסְךָ הַיָּפָה, הַגְּדוֹלָה.

רַק לַשָּׁוְא תְּחַכֶּה בַּחַלּוֹן

לִשְׁמֹעַ שִׁירֵי הַבְדָּלָה.

חִכִּינוּ לְךָ, אֵלִיָּהוּ,

שֶׁתּוֹפִיעַ שׁוּב כְּמוֹ מַלְאָךְ.

אַךְ אַתָּה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכְזַבְתָּ –

הַפַּעַם הִכְזַבְתָּ כָּל כָּךְ!