לחן: מתי כספי
שר: ששי קשת בהצגה “עיר הגברים” (1970)
פִּנְקָס הַקָּטָן הָיָה רַק נַעַר מַעֲלִית
כָּחוּשׁ כְּמוֹ כַּעַךְ.
פִּנְקָס הַקָּטָן אָהַב אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
אָהַב אוֹתָהּ כָּל כָּךְ.
“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הָיְתָה, בְּעֶצֶם, רַקְדָנִית
יָפָה מֵאֵין כְּמוֹתָהּ.
“הוֹד מַעֲלָתָהּ” גַּם לֹא יָדְעָה שֶׁבָּעוֹלָם
יֵשׁ פִּנְקָס הַקָּטָן.
הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,
אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.
עָלֶיהָ הוּא חָלַם תָּמִיד
בֵּין הַקּוֹמוֹת בַּמַּעֲלִית.
כִּי הִיא כָּל כָּךְ יָפָה הָיְתָה –
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…
יוֹם אֶחָד הוֹפִיעַ גֶ’ק, סַפְסַר הַהִמּוּרִים,
בַּרְנָשׁ דֵּי מְסֻכָּן,
וְחָבַט בְּכָל כּוֹחוֹ ב“הוֹד מַעֲלָתָהּ”
יָשָׁר בַּ“לַּקְקָן”… [=בפה]
“הוֹד מַעֲלָתָהּ” הִתְגַּלְגְּלָה בַּמַּדְרֵגוֹת
לְמַטָּה, עַד סוֹפָן.
מִיהוּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִגַּשׁ לְעֶזְרָתָהּ?
זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.
הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,
אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.
הוּא לֹא יָדַע עַל מָה הֻכְּתָה,
אַךְ הוּא מִהֵר לְעֶזְרָתָהּ;
כִּי בְּעֵינָיו תָּמִיד הָיְתָה
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
הָרוֹפֵא הִבִּיט בָּהּ וְקָבַע שֶׁ"זֶּה אָבוּד,
אֵין מָה לַעֲשׂוֹת.
עִם עַמּוּד שִׁדְרָה כָּזֶה הִיא לֹא תּוּכַל לָזוּז,
גַּם לֹא לַעֲמֹד."
כָּל הָאֶזְרָחִים אוֹתָהּ הִשְׁאִירוּ לְבַדָּהּ.
טוֹב, לְמִי יֵשׁ זְמַן?
מִיהוּ הַיָּחִיד אֲשֶׁר נִשְׁאַר שָׁם עַל יָדָהּ?
זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.
הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,
אַךְ לוֹ זֶה לֹא הָיָה אִכְפַּת.
וּלְחַדְרוֹ, חָדְרוֹ הַצַּר,
הוּא בִּזְהִירוֹת אוֹתָהּ גָּרַר.
כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
פִּנְקָס הַקָּטָן שֵׁרֵת שָׁנִים בִּמְסִירוּת
אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
כָּל חֶסְכוֹנוֹתָיו אָזְלוּ־נָזְלוּ בִּמְהִירוּת.
לֹא נוֹתְרָה פְּרוּטָה.
כָּל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו, צָמִיד אוֹ עֲגִילִים,
הוּא מִיָּד נָתַן.
וּבָרְחוֹב דָּחַף הוּא אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים –
“זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.”
הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,
גַּם לֹא מִלָּה טוֹבָה אַחַת.
כְּבָר בְּרֹאשָׁהּ זָרְקָה שֵׂיבָה.
וְהִיא כֻּלָּהּ מַמָּשׁ “חָרְבָה”!
אַךְ בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
יוֹם אֶחָד הוֹדִיעָה:
"קַר לִי, פִּנְקָס. בּוֹא, נִסַּע
לַדָּרוֹם הַחַם."
“אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ וְאֵין כֶּסֶף לַמַּסָּע.”
“דְּחַף אוֹתִי לְשָׁם!”
הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶת כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים,
אֲפִלּוּ לֹא רָטַן.
הוּא דָּחַף בָּרֶגֶל אֶלֶף שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת מִילִין.
זֶה פִּנְקָס הַקָּטָן.
הִיא לֹא הֵעִיפָה בּוֹ מַבָּט,
וְהוּא יָמִים רַבִּים צָעַד
אַחֲרֵי כִּסֵּא הַגַּלְגַּלִים.
מִכְּפָר לִכְפָר, לְלֹא מִלִּים.
כִּי בִּשְׁבִילוֹ הִיא עוֹד הָיְתָה
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
כְּשֶׁהִגִּיעוּ וְעָצְרוּ מַמָּשׁ לְחוֹף הַיָּם,
הִיא אָמְרָה פִּתְאוֹם:
"רֵד עַל שְׁתֵּי בִּרְכֶּיךָ! רֵד נָא, פִּנְקָס הַקָּטָן,
כִּי הִגִּיעַ יוֹם!
מֵהַיּוֹם – אַבִּיר תִּהְיֶה לְהוֹד מַעֲלָתָהּ,
כִּי כְּבָר בָּא הַזְּמַן.
אֲהַבְתִּיךָ," לָחֲשָׁה הִיא, "בּוֹא, נַשְּׁקֵנִי נָא –
בּוֹא, פִּנְקָס הַקָּטָן."
וְהוּא נָשַׁק רַכּוֹת־רַכּוֹת
לִשְׁתֵּי שְׂפָתֶיהָ הַסְּדוּקוֹת,
וְהוּא מָחָה אֶת הַדְּמָעוֹת
מִלְּחָיֶיהָ הַצְּמוּקוֹת,
וְכָךְ נָפְחָה אֶת נִשְׁמָתָהּ
“הוֹד מַעֲלָתָהּ”…
לְמָחֳרָת הַיּוֹם כָּתְבוּ פִּתְאוֹם בַּ"סְּמַרְטִתּוֹן'1
מַשֶּׁהוּ מוּזָר:
"פִּנְקָס הַקָּטָן נִכְנָס לְפֶתַע לְמָלוֹן
וְהִכָּה תַּיָּר.
אֶת גַּבּוֹ שָׁבַר הוּא בְּמַכּוֹת בְּמוֹט בַּרְזֶל
כְּמֻכֵּה שָׂטָן.
וְכֻלָּם אָמְרוּ: מָה זֶה קָרָה, לַעֲזָאזֵל,
לְפִּנְקָס הַקָּטָן?"
אֲבָל הוּא לֹא הִשְׁפִּיל מַבָּט
גַּם כְּשֶׁהִגִּיעַ לַמִּשְׁפָּט
וְלֹא גִּלָּה כִּי הַתַיָּר
הָיָה פָּשׁוּט אוֹתוֹ סַפְסָר
אֲשֶׁר הִפִּיל בַּחֲבָטָה
אֶת “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
וּכְשֶׁעָלָה בְּצַעַד קַל
עַל הַכִּסֵּא הַמְּחֻשְׁמָל,
הָיָה שָׁקֵט וּמְחַיֵּךְ
וְלֹא הִסְבִּיר עַל מָה וְאֵיךְ.
אַךְ הוּא נִזְכַּר בִּנְשִׁיקָתָהּ
שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”.
שֶׁל “הוֹד מַעֲלָתָהּ”…
דיימון ראניון, אמן הסיפור הקצר האמריקני מחיי ה“ברנשים והחתיכות” בניו יורק, התחיל את דרכו כפזמונאי. ספר הפזמונים שלו, “שירים לגברים”, נקלע לידַי כשהייתי חייל ותירגמתי כמה מהם להנאתי. אהבתי, כמובן, את סיפוריו – באנגלית, ובתרגומו העברי המצוין של אליעזר כרמי (עורך “עולם הבלש” של ימי ילדותי). יחד כתבנו את המחזמר “עיר הגברים” (1970). הפזמון המובא כאן מבוסס על הסיפור “פינקוס הקטן”.
-
“ בַּ”סְּמַרְטִתּוֹן' “ במקור המודפס, צ”ל בַּ“סְּמַרְטִתּוֹן” – הערת פב"י. ↩