על פי סיפור של דיימון ראניון

לחן: קובי אשרת

שרה: אופירה גלוסקא במופע “טוב לאהוב” (1975)

הִיא הָיְתָה “חֲתִיכָה” עֲגֻלָּה.

הוּא הָיָה סְתָם “בַּרְנָשׁ” חוֹלָנִי.

הִיא הָיְתָה “מְרֻפֶּדֶת” כֻּלָּהּ, כֵּן.

הוּא הָיָה “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הוּא בִּקֵּשׁ בִּדְמָעוֹת אֶת יָדָהּ.

הִיא אָמְרָה: "רַק לַשָּׁוְא תְּבַקֵּשׁ.

כִּי אֲנִי אֶתְחַתֵּן

רַק עִם ‘תַּיִשׁ’ שָׁמֵן,

עִם אַרְנָק שֶׁכֻּלּוֹ מְרַשְׁרֵשׁ.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפָּגֵשׁ פֹּה בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא נִשְּׂאָה לָהּ לְ“תַיִשׁ” עָשִׁיר.

הוּא נִשְׁאַר סְתָם רַוָּק חוֹלְמָנִי.

הִיא הוֹסִיפָה מִשְׁקָל לְמַכְבִּיר, כֵּן!

הוּא נִשְׁאַר “צְנִים” חָלוּשׁ וְעָנִי.

הִיא עָלְתָה בְּסֻלַּם הַחֶבְרָה

וְצָבְרָה תַּכְשִׁיטִים יְקָרִים.

וְאַחַת לְשָׁנָה

הִתְגָּרְשָׁה, הִתְחַתְּנָה

עִם גְּבִירִים וְרוֹזְנִים וְשָׂרִים.

אַךְ בְּכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

נִפְגְּשׁוּ שָׁם בַּגַּן,

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

יוֹם אֶחָד הִיא פָּגְשָׁה בְּנָסִיךְ

שֶׁאָמַר לָהּ: "עִם עֶרֶב, מָחָר,

אַכְתִּירֵךְ לְמַלְכָּה בָּאַרְמוֹן. כֵּן!"

הִיא אָמְרָה: “לֹא, מָחָר אִי אֶפְשָׁר!”

הַנָּסִיךְ הֶאֱדִים מֵחָרוֹן,

וְאָמַר לָהּ: “הַחוּצָה, מִכָּאן!”

הִיא שְׁעוֹת צָעֲדָה

בַּסּוּפָה לְבַדָּהּ

אֶל הַגַּן, לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן.

זֶה הָיָה עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

הִיא הָיְתָה שָׁם בַּזְּמַן,

אַךְ הוּא לֹא בָּא לַגַּן

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.

וּפִתְאוֹם הֵם הֵבִיאוּ אוֹתוֹ,

וְהַדָּם בִּשְׂעָרוֹ הַלָּבָן.

הֵם אָמְרוּ: "הוּא נִדְרַס בְּלֶכְתּוֹ, כֵּן,

שָׁם, בַּכְּבִישׁ הַמּוֹלִיךְ אֶל הַגַּן.

הוּא יָדַע שֶׁפְּצָעָיו אֲנוּשִׁים,

אַךְ שְׂפָתָיו מִלְמְלוּ חֲרִישִׁית:

לֹא לְבֵית הַחוֹלִים, לֹא לְבֵית הַחוֹלִים,

רַק לַגַּן בַּשְּׂדֵרָה הַשִּׁשִּׁית.

כִּי הַיּוֹם עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר,

וּקְרוֹבָה הַשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית,

וּמְחַכִּים לִי בַּגַּן

בַּסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד."

הִיא חִבְּקָה אֶת גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק.

הוּא לֶחַשׁ: “אֲהַבְתִּיךְ עוֹד כָּל כָּךְ.”

הִיא רָכְנָה וְנָשְׁקָה לוֹ עַל פִּיו, כֵּן!

וּבְחִיּוּךְ נִשְׁמָתוֹ הוּא נָפַח.

הִיא עַכְשָׁו מֶלְצָרִית עֲנִיָּה,

אַךְ אוֹמֶרֶת לַכֹּל בִּדְמָעוֹת:

"גַּם עַל כֶּתֶר כְּדַאי

לְוַתֵּר, יְדִידַי,

רַק בִּשְׁבִיל אַהֲבָה שֶׁכָּזֹאת."

וּבְכָל עֲשָׂרָה בְּסֶפְּטֶמְבֶּר

בְּדִיּוּק בַּשָּׁעָה הַשְּׁבִיעִית

מַגִּיעָה הִיא לַגַּן,

לַסַּפְסָל הַיָּשָׁן,

כְּמוֹ תָּמִיד. כְּמוֹ תָּמִיד.