על פי משל מזרחי.

לחן עממי

בְּיוֹם אֶחָד בָּעִיר בַּגְדָּד הוֹפִיעַ יְדִידִי

וְהוּא רוֹעֵד כֻּלּוֹ, וְלֹא יָדַעְתִּי מָה זֶה.

“הָלַכְתִּי לִי בַּשּׁוּק,” סִפֵּר, "לְפֶתַע לְצִדִּי

בְּמִי פִּתְאוֹם נִתְקַלְתִּי? בְּמַלְאַךְ הַמָּוֶת!

וְהַמַּלְאָךְ שָׁלַח אֵלַי מַבָּט כָּזֶה, מוּזָר.

וַדַּאי בָּא לְקַחְתֵּנִי! אֶבְרַח לִי הַמִּדְבָּרָה.

אֶרְתֹּם לִי סוּס אַבִּיר וְכָל הַיּוֹם עָלָיו אֶדְהַר,

וּכְשֶׁיֵּרֵד הָעֶרֶב –

אֶהְיֶה בְּסָמָרָה.

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

אֶדְהַר לִי הַמִּדְבָּרָה,

אַגִּיעַ עַד סָמָרָה–

רַק שָׁם אֶמְצָא מִקְלָט!"

זִנֵּק הוּא עַל סוּסוֹ לִקְרַאת סָמָרָה הָרְחוֹקָה,

כִּי שָׁם לֹא יִמְצְאֵנוּ גַּם מַלְאַךְ הַשַּׁחַת.

אֲנִי יָצָאתִי אֶל הַשּׁוּק וְכַעֲבֹר דַּקָּה

פָּגַשְׁתִּי בַּמַּלְאָךְ, אוֹתוֹ שָׁאַלְתִּי בְּלִי כָּל פַּחַד:

“מַדּוּעַ זֶה הִזְעַמְתָּ בִּידִידִי אֶת מַבָּטְךָ?”

"אֲנִי? " הֵשִׁיב, "זֶה לֹא הָיָה מַבַּט חֵמָה; רַק

פָּשׁוּט נִדְהַמְתִּי לְגַלּוֹת שֶׁהוּא עוֹד בְּבַּגְדָּד

כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ הָעֶרֶב

פְּגִישָׁה בְּסָמָרָה."

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא הָעִירָה!

הֵיכָן נִמְצָא מִקְלָט?

גַּם אִם נִבְרַח הָהָרָה,

הוּא יַמְתִּין שָׁם, בְּסָמָרָה.

מִמֶּנּוּ אֵין מִפְלָט.

בעקבות המחזות המחורזים בסגנון המקאמה כתבתי גם מחזה בשם “אלף לילה ולילה”, שהוצג ב“חאן” הירושלמי בבימויו של מייקל אלפרדס ובהשתתפות טוביה צפיר, דודו אלהרר, שפרה מילשטיין ומתופף־זמר בלתי ידוע אז שכמעט גנב את ההצגה. היתה זו הופעתו הראשונה בתיאטרון של שלמה בר.