על פי משל הודי עתיק, המופיע גם בנוסח ערבי בספר

“כלילה ודימנה”, שתורגם בימי הביניים גם לעברית

הוֹלֵךְ אִישׁ בַּדֶּרֶךְ, פִּתְאוֹם הוּא רוֹאֶה:

מִכָּאן בּוֹר עָמֹק, וּמִנֶּגֶד – אַרְיֵה.

הַבּוֹר לְפָנָיו. הָאַרְיֵה מֵאָחוֹר.

מִהֵר הָאָדָם וְזִנֵּק אֶל הַבּוֹר.

קָפַץ הָאָדָם אֶל הַבּוֹר לְפָנָיו,

אֲבָל בְּנָפְלוֹ הוּא נִתְפַּס בְּעָנָף.

הִבִּיט לַתַּחְתִּית וְרָאָה שָׁם נָחָשׁ –

נָחָשׁ מְסֻכָּן וְאַרְסִי שֶׁלָּחַשׁ.

אַרְיֵה מֵעָלָיו, וְנָחָשׁ מִתַּחְתָּיו…

הֶחְזִיק בֶּעָנָף בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתָיו.

לַפֶּתַע רוֹאֶה הוּא עַכְבָּר שְׁחֹר־זָנָב,

הַמַּתְחִיל לְכַרְסֵם אֶת קְצֵה הֶעָנָף.

מַבִּיט הָאָדָם: מָה עַכְשָׁו יִהְיֶה?

מִלְּמַטָּה נָחָשׁ, וּמִלְּמַעְלָה אַרְיֵה.

הִנֵּה הָאַרְיֵה לְעֶבְרוֹ מִתְקַדֵּם,

בְּעוֹד הָעַכְבָּר אֶת הָעֵץ מְכַרְסֵם.

לְפֶתַע הִבְחִין הוּא שֶׁעַל הֶעָנָף

אֶשְׁכּוֹל עִם כַּמָּה גַּרְגְּרִים אֲדֻמִּים.

הוֹשִׁיט הָאָדָם יָד אַחַת וְקָטַף.

טָעַם וְאָמַר: “דַּוְקָא דֵּי טְעִימִים.”

כִּי זֶה הָאָדָם: כָּל חַיָּיו הוּא יִחְיֶה

בְּבוֹר, בֵּין נָחָשׁ לְעַכְבָּר, לְאַרְיֵה.

אַךְ כָּל עוֹד הוּא נוֹשֵׁם,

לֹא יַחְמִיץ, כַּמּוּבָן –

וְלֹא יְוַתֵּר עַל חֲצִי דֻּבְדְּבָן.