על פי סיפור ‘תותח סאנאיור’, המופיע בספרו של אליהו נאווי (‘דאוד אל נאטור’), “סיפורי ערב”

הוצג במחזמר “אלף לילה ולילה” (1972)

יוֹם אֶחָד, לִפְנֵי שָׁנִים אֲרֻכּוֹת,

אֲרֻכּוֹת מְאוֹד,

סִיֵּם הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ,

עָלָה עַל סוּסוֹ וְרָכַב לְבֵיתוֹ.

וְהוּא גֶּבֶר נָאֶה, וּזְקָנוֹ כַּדָּת.

עָצְרָה אוֹתוֹ בָּרְחוֹב אִשָּׁה אַחַת:

"אָנָּא, אֲדוֹנִי,

הֲתָבוֹא לְבֵיתִי

לִשְׁתּוֹת סִפְלוֹן קַהְוָה, הַקָּרוּי קָפֶה?"

אָמַר הַקָּאדִי: “יָפֶה.”

נִגַּשׁ אִתָּהּ לְבֵיתָהּ

וְאֶת הַסּוּס קָשַׁר בַּחוּץ

לְיַד הַחַלּוֹן.

הִגִּישָׁה לוֹ סִפְלוֹן… וְעוֹד סִפְלוֹן…

יָשְׁבָה מוּלוֹ, יָשְׁבָה וְיָשְׁבָה.

רָאָה שֶׁאֵין שׁוּם בַּעַל בַּסְּבִיבָה

וְשֶׁהִיא אִשָּׁה נָאָה וּרְחָבָה,

מֵאוֹתָן נָשִׁים רְחָבוֹת

שֶׁמַּרְחִיבוֹת

אֶת דַּעְתּוֹ שֶׁל בֶּן הַמִּזְרָח.

יָשַׁב וְחָשׁ אֵיךְ דָּמוֹ בּוֹ יִרְתַּח.

כָּךְ יָשְׁבוּ וְהִבִּיטוּ גַּם כֹּה וְגַם כֹּה.

“שָׁמַעְתִּי,” אָמְרָה הָאִשָּׁה, "יֵשׁ חוֹמָה בְּעַכּוֹ,

וְהִיא עָבָה וּבְצוּרָה לְהִתְפַּעֵל,

עַד שֶׁלֹּא יַבְקִיעֶנָה שׁוּם אַיִל שֶׁל בַּרְזֶל."

“אַיִל אֶחָד,” הֵשִׁיב הַקָּאדִי, "יֶשְׁנוֹ,

אֲשֶׁר יַבְקִיעַ גַּם אֶת חוֹמַת עַכּוֹ.

‘אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל’ שְׁמוֹ, בִּתִּי,

וְהוּא מָצוּי בְּמִקְרֶה כָּאן, אִתִּי,

מִתַּחַת לְעַבָּאיָתִי."

“רַבִּים נִסּוּ,” אָמְרָה, "אַךְ מִשּׁוּם־מָה

לֹא הִצְלִיחוּ לְהַגִּיעַ לִקְצֵה הַחוֹמָה,

וּבְקֹשִי הִצְלִיחוּ מַחֲצִיתָהּ לְהַבְקִיעַ."

“אֵיל הַבַּרְזֶל הַגָּדוֹל,” הִבְטִיחַ הַקָּאדִי, “הוּא יַגִּיעַ.”

וּבְעוֹד הַקָּאדִי מַדְגִּים אֶת סוֹד הָאַיִל

וְאֶת קְשִׁי קַרְנָיו –

עָבַר שָׁם, לְיַד הַבַּיִת, גַּנָב.

נִגַּשׁ לַחַלּוֹן, הֵצִיץ… אֵיזוֹ הַפְתָּעָה!

שָׁמַע מָה שֶׁשָּׁמַע, רָאָה מָה שֶׁרָאָה,

וּלְעַצְמוֹ אָמַר:

"בְּעוֹד הַקָּאדִי, אִישׁ הָרוּחַ,

מְחַשֵּׁל אֶת הַבַּרְזֶל,

נֵלֵךְ אֲנִי וְסוּסוֹ

לָעֲזָאזֵל!"

וּכְשֶׁסִּיֵּם הַקָּאדִי אֶת מְלֶאכֶת הַנִּגּוּחַ וְהַנִּפּוּץ

יָצָא לְחַפֵּשׂ אֶת סוּסוֹ, שֶׁהָיָה קָשׁוּר בַּחוּץ.

הֵיכָן הַסּוּס? –

נֶעֱלַם!

הִזְעִיק אֶת שׁוֹטְרֵי הָעִיר. בָּאוּ כֻּלָּם,

סוֹבְבוּ בָּעִיר, עָרְכוּ חִפּוּשׁ

וְאֶת הַגַּנָּב מָצְאוּ עַל גַּב הַסּוּס.

הֱבִיאוּהוּ לְמִשְׁפָּט מָהִיר

לִפְנֵי הַקָּאדִי בְּשַׁעַר הָעִיר.

זָעַם הַקָּאדִי: "נָבָל! נוֹכֵל! נִבְזֶה!

זֶה כְּבָר הַשִּׂיא –

לִגְנֹב אֶת סוּסִי?!"

“סוּסְךָ”? אָמַר הַגַּנָּב. “סוּסִי הוּא זֶה!”

"מֵאֵימָתַי? " שָׁאַל הַקָּאדִי בְּקוֹל נְהָמָה.

"מִן הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הִצְלִיחַ אֵיל הַבַּרְזֶל

לְהַבְקִיעַ אֶת הַחוֹמָה!"

שָׁלַח אוֹתוֹ הַקָּאדִי שֶׁל עַכּוֹ

לְדַרְכּוֹ.

וְעַד הַיּוֹם אֵין בְּנֵי הָעִיר תּוֹפְסִים

מָה עִנְיַן אַיִל וְחוֹמָה

אֵצֶל גְּנֵבַת סוּסִים…