על פי שני סיפורים עממיים מהמזרח

החלק השני של הבלדה – עפ"י פ' סטוקטון, לא הולחן

בִּמְדִינָה אַחַת הָיָה מוֹשֵׁל קְצָת אַנְטִיפָּת.

לֹא הָיְתָה לוֹ סַבְלָנוּת לָשֶׁבֶת לְמִשְׁפָּט.

הוּא חִפֵּשׂ דִיּוּן מָהִיר (הָיָה לוֹ עוֹר עָדִין! )

וְהִמְצִיא שִׁיטָה לִגְזֹר מַהֵר אֶת גְּזַר הַדִּין:

לַנֶּאֱשָׁמִים הִגִּישׁ הוּא שְׁנֵי פְּתָקִים זֵהִים.

בְּאֶחָד כָּתוּב רַק “מָוֶת”, בַּשֵּׁנִי – “חַיִּים”,

וְהַנֶּאֱשָׁם הָיָה בּוֹחֵר אֶחָד מֵהֶם,

וַאֲשֶׁר הָיָה כָּתוּב בַּפֶּתֶק – נִתְקַיֵּם.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי יֵשׁ חַיִּים.

יוֹם אֶחָד אֶל הַמְּדִינָה הִגִּיעַ מַהְפְּכָן

שֶׁדִּבֵּר רָעוֹת עַל הַמּוֹשֵׁל וְהַתַּלְיָן.

הוּא הוּבָא לַדִּין, וְהַתַּלְיָן, פָּנָיו סְמוּקִים,

אָז רָשַׁם בַּסֵּתֶר “מָוֶת” עַל שְׁנֵי הַפְּתָקִים.

שְׁנֵי פְּתָקִים שֶׁל “מָוֶת”. לֹא חָשׁוּב בְּמָה יִבְחַר;

אַךְ לַנֶּאֱשָׁם נוֹדַע לְפֶתַע הַדָּבָר,

כִּי בָּזֶה־גַּם־זֶה רָשׁוּם אוֹתוֹ הַדִּין עַצְמוֹ.

מָה עוֹשֶׂה הָיִיתָ לוּ הָיִיתָ בִּמְקוֹמוֹ?

מָוֶת – אוֹ חַיִּים… מָוֶת – אוֹ חַיִּים…

דִּין אָדָם נֶחְרָץ בִּשְׁנֵי פְּתָקִים גּוֹרָלִיִים:

בְּאֶחָד יֵשׁ מָוֶת, בַּשֵּׁנִי אֵין חַיִּים.

כָּךְ הָאִישׁ נִצָּב מוּל בְּנִי הָעִיר הַמְּחַכִּים,

וּכְשֶׁהַתַּלְיָן הוֹשִׁיט לוֹ אֶת שְׁנֵי הַפְּתָקִים

הוּא הִבִּיט בַּשְּׁנַיִם וְנָטַל מֵהֶם אֶחָד,

וּמִבְּלִי לִפְתֹּחַ – הוּא בָּלַע אוֹתוֹ מִיָּד.

הַתַּלְיָן זִנֵּק, אֲבָל הָיָה כְּבָר מְאֻחָר.

לַמּוֹשֵׁל הוֹשִׁיט הָאִישׁ תַּ’פֶּתֶק שֶׁנִּשְׁאַר.

" ‘מָוֶת’ כָּאן כָּתוּב," אָמַר לְכָל הַמֻּפְתָּעִים.

“זֶה סִימָן שֶׁבָּאַחֵר הָיָה כָּתוּב ‘חַיִּים’!”

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

כָּךְ נִצַּל אָדָם מִן הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים:

הוּא בָּלַע תַּ’מָּוֶת' – וְזָכָה בַּחַיִּים.

אָז שִׁנָּה אֶת שִׁיטָתוֹ אוֹתוֹ מוֹשֵׁל קַדְמוֹן:

אֶת הַנֶּאֱשָׁם הָיָה מֵבִיא לָאִצְטַדְיוֹן.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת לָאִצְטַדְיוֹן… כֵּן, דֶּלֶת מִכָּל צַד.

עַל הַנֶּאֱשָׁם הָיָה לִבְחֹר אַחַת בִּלְבַד.

אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הָאַחַת הָיָה נָמֵר

שֶׁהֻרְעַב שְׁבוּעַיִם וְחִכָּה לְהִסְתַּעֵר.

נַעֲרָה יָפֶה אַחֲרֵי הַדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה.

הַבּוֹחֵר בְּדֶלֶת זוֹ – זָכָה בַּיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

שְׁתֵּי דְּלָתוֹת, וְרַק תָּלוּי עַל אֵיזוֹ מַצְבִּיעִים…

בָּאַחַת יֵשׁ מָוֶת, בַּשְּׁנִיָּה – אֵיזֶה חַיִּים!

לַמּוֹשֵׁל הָיְתָה גַּם בַּת יָפָה וּצְעִירָה.

הִתְאַהֲבָה בְּמַהְפְּכָן בְּחֹם וּסְעָרָה.

יוֹם אֶחָד תְּפָסָם אָבִיהָ אֵי־שָׁם בָּאַרְמוֹן,

וְאֶת אֲהוּבָהּ גָּרַר יָשָׁר לָאִצְטַדְיוֹן.

הַצָּעִיר הִבִּיט בַּבַּת וּמַבָּטוֹ בּוֹעֵר,

כִּי יָדַע שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֵיפֹה הַנָּמֵר.

הִיא יָדְעָה שֶׁאִם יִבְחַר בַּדֶּלֶת הַשְּׁנִיָּה –

יִצְטָרֵךְ לָשֵׂאת אֶת הָעַלְמָה הַיְּפֵהפִיָּה.

מָוֶת – אוֹ חַיִּים. מָוֶת – אוֹ חַיִּים.

הִיא יָדְעָה אֵיפֹה נִמְצָא אוֹתוֹ נָמֵר פְּרָאִי.

הִיא אוֹתוֹ אוֹהֶבֶת. הֲתִתֵּן לוֹ חַיִּים?

הוּא נָשָׂא עֵינָיו. הִיא שָׁתְקָה, דְּמוּמָה.

מָה הָיִיתְ – כֵּן, אַתְּ, גְּבִרְתִּי! –

מַרְאָה לוֹ בִּמְקוֹמָהּ:

אֵיפֹה הַנָּמֵר –

אוֹ אֵיפֹה הָעַלְמָה?