לחן: אלדד שרים

שרה: דינה גולן (“ילדי הכרך”)

לְסָבְתָא הַיְּקָרָה בְּשַׁעֲרַיִם:

שׁוּב יֵשׁ קְצָת הַפְסָקָה בָּאִמּוּנִים

וְנֶכְדָּתֵךְ, הֲכִי נֶכְדָּה בְּצָהָ"ל,

כּוֹתֶבֶת לָךְ מִכְתָּב שֶׁל טִירוֹנִית.

כָּאן הַמַּדִּים תְּלוּיִים עָלַי כְּמוֹ אֹהֶל.

מִכָּל מִכְנָס אֶפְשָׁר לִתְפֹּר עוֹד זוּג,

וְשִׁכְּנַזִי לְגַמְרֵי הוּא הָאֹכֶל.

פֹּה לֹא שָׁמְעוּ עַל זַעְתַּר וְעַל סְחוּג.

כְּשֶׁרַק הִגַּעְנוּ הַמַּדְרִיכָה הוֹדִיעָה:

“צָרִיךְ לִשְׁטֹף מִיָּד תַּ’צְּרִיף כֻּלּוֹ.”

הִבִּיטָה בָּנוּ וְעָלַי הִצְבִּיעָה.

אוּלַי זֶה בְּמִקְרֶה, אוּלַי גַּם לֹא…

כָּאן נֶכְדָּתֵךְ הַמְּפֻנֶּקֶת קָמָה

כָּל יוֹם בְּשֵׁשׁ. כְּפִיפוֹת, רִיצָה, קְפִיצָה.

גַּם אַתְּ הִשְׁכַּמְתְּ לִסְפּוֹרְט קָשֶׁה פִּי כַּמָּה.

קָרְאוּ לָזֶה אָז “סְפּוֹנְגָ’ה” וּ“כְּבִיסָה”.

אֶתְמוֹל עָשׂוּ לָנוּ מַסָּע־שֶׁל־סֵבֶל.

מַסָּע קָשֶׁה. אַךְ לָךְ – מָה אֲסַפֵּר?

כְּשֶׁאַתְּ עָבַרְתְּ אֶת הַמִּדְבָּר בָּרֶגֶל,

עָשִׂית כָּל יוֹם מַסָּע אָרֹךְ יוֹתֵר!

דּוֹרְשִׁים פֹּה אֹמֶץ. כְּשֶׁהָיִית יַלְדֹּנֶת

אוֹתָךְ הִבְטִיחוּ לְאַלְמָן זָקֵן.

גַּם בְּלִי בְּסִיס טִירוֹנִים גִּלִּית אָז אֹמֶץ,

וְאַתְּ בָּחַרְתְּ עִם מִי לְהִתְחַתֵּן.

רַק אַתְּ בָּחַרְתְּ עִם מִי לְהִתְחַתֵּן.

אַתְּ בְּוַדַּאי חוֹשֶׁבֶת: "דַּי, בִּיכָּאפִי!

שְׁבוּעַיִם? טוֹב! עַכְשָׁו – לַחֲתֻנָּה!"

אֲבָל אֲנִי רוֹצָה לְקוּרְס מֵ“ם־כָּ”פִים.

וְאִם אוּכַל – אוּלַי אֶהְיֶה קְצִינָה.

סִפַּרְתְּ לִי פַּעַם שֶׁבֶּן־גּוּרְיוֹן חָלַם עוֹד

עַל רָמַטְכָּ"ל מִבְּנֵי־הַתֵּימָנִים

אָז בֵּגִין, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהוּא “שֶׁלָּנוּ”,

לְרָמַטְכָּ"לִית בֶּטַח הוּא יַסְכִּים!

שָׁטַפְתִּי אֶת הַצְּרִיף, אֲנִי שׁוֹתֶקֶת.

טוֹב שֶׁתִּהְיֶה דַּרְגָּה עַל הַכָּתֵף.

יוֹתֵר מִדַּי יָשַׁבְנוּ כָּאן בְּשֶׁקֶט.

כְּדַאי שֶׁקְּצָת נַתְחִיל לְהִדָּחֵף.