לחן: אלדד שרים

שרה: עדנה גורן

תָּמִיד לָבוּשׁ טִיפּ־טוֹפּ וְאֵלֵגַנְטִי.

תָּמִיד שָׁקֵט, אָדִיב וּמֵחַיֵּךְ.

כֻּלָּם אוֹמְרִים עָלַי: “בָּחוּר שַׁרְמַנְטִי”;

אֲבָל כְּשֶׁצָּרִיךְ – אֲנִי חוֹתֵך!

נוֹסֵעַ בִּמְכוֹנִית אָמֵרִיקָאִית,

יוֹשֵׁב בַּמִּסְעָדוֹת הַנְּכוֹנוֹת.

הָעֲסָקִים אֶצְלִי זוֹרְמִים כְּמוֹ מַיִם;

אַךְ בְּעִקָּר אֲנִי עוֹסֵק בְּ… חֶשְׁבּוֹנוֹת.

כֵּן, יֵשׁ לִי חֲבֵרִים, לֹא רַק בַּ“כֶּרֶם”.

תָּמִיד מֻקָּף בַּחֲבֵרִים, הָמוֹן.

אַךְ אִם חָבֵר שֶׁלִּי מַכְנִיס לִי “בֶּרֶז” –

אָז אֵין בְּרֵרָה, וּמְחַסְּלִים חֶשְׁבּוֹן.

חֶשְׁבּוֹן.

אֶצְלֵנוּ מַחְלִיטִים מַהֵר, בְּלִי כְּנֶסֶת,

וְיֵשׁ חֻקִּים – שֶׁלָּנוּ, כַּמּוּבָן.

כֵּן, יֵשׁ הַרְבֵּה לִכְלוּךְ שָׁחֹר בָּעֵסֶק,

לַמְרוֹת שֶׁרֹב הָעֵסֶק הוּא לָבָן.

אִם לִפְעָמִים נַגָּרִיָּה נִשְׂרֶפֶת,

אוֹ שֶׁמּוֹצְאִים עוֹד אוֹטוֹ מְפֻצָּץ –

אֲנִי לֹא מִתְקָרֵב לְשָׁם. לְהֶפֶךְ.

אֲנִי רָחוּץ, נָקִי וּמְגֹהָץ.

כֵּן, יֵשׁ לִי יְדִידִים גַּם בַּצַּמֶּרֶת.

תָּמִיד מֻקָּף בַּחֲבֵרִים, הָמוֹן.

בָּאִים, אוֹכְלִים, שׁוֹתִים. חִנָּם. בְּלִי כֶּסֶף.

אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֵר אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

חֶשְׁבּוֹן.

כֵּן, יֵשׁ אוֹמְרִים, וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי:

"אֵיךְ זֶה קָרָה שֶׁבֵּין הַתֵּימָנִים

עֵדָה כָּל כָּךְ צְנוּעָה, כָּל כָּךְ סִימְפָּטִית,

מוֹצְאִים גַּם… אֵיךְ לוֹמַר… עֲבַרְיָנִים?

עֵדָה כָּזֹאת צְנוּעָה וּמְנֻמֶּסֶת

וְחָרוּצָה כָּל כָּךְ – אֵיךְ זֶה קָרָה

שֶׁיֵּשׁ לָהּ, יֵשׁ רַק תִּיק אֶחָד בַּכְּנֶסֶת,

אֲבָל כַּמָּה תִּיקִים בַּמִּשְׁטָרָה?"

עֵדָה כָּל כָּךְ שְׁקֵטָה וּמְמֻשְׁמַעַת

וּמִסְתַּפֶּקֶת בְּמוּעָט, נָכוֹן.

לָכֵן כָּל הַשָּׁנִים דָּפְקוּ אוֹתָהּ. אָז

עַכְשָׁו אֲנִי מַגִּישׁ אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

אֶת הַחֶשְׁבּוֹן.

בַּ“כֶּרֶם” בִּמְכוֹנִית אָמֵרִיקָאִית

קָשֶׁה לִנְהֹג. הַחֲנָיָה קָשָׁה.

אֲנִי קוֹפֵץ לְאִמָּא. כָּל הַבַּיִת

קוֹפֵץ: “שָׁלוֹם”, “סְלִיחָה”, “בְּבַקָּשָׁה”.

אַךְ כְּשֶׁאַבִּיט לְאִמָּא בְּעֵינַיִם,

אֲנִי רוֹאֶה בָּהֶן אֶת הַבּוּשָׁה.

בּוּשָׁה!

עוד משירי “ילדי הכרך”: פזמון על בני תימן הצעירים המנסים לטשטש את מבטאם, ומולו פזמון על אחד מבני העדה המפורסמים יותר, שהופיע ברשימת “אחד־עשר המבוקשים” של משטרת ישראל.