לֹא! לֹא! כִּי לֹא אוּכַל לִישֹׁן.

דְּבַר-מָה מוּזָר שׁוּב מַקְפִּיץ לִי אֶת הַדָּם.

דַּי! דַּי! כִּי לֹא אוּכַל לִישֹׁן.

גַּם לֹא בְּעַד כָּל הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם.

הַלַּיְלָה טוֹב לִרְקֹד,

הַלַּיְלָה טוֹב לִרְקֹד,

עַד בֹּקֶר-אוֹר לִרְקֹד.

עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.

וְלַעֲשׂוֹת כָּל מָה –

שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי עוֹד.

עוֹד לֹא אֵדַע

מָה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה,

אוּלָם לִבִּי לוֹחֵשׁ רַק זֹאת:

כְּשֶׁהוּא אוֹתִי חָבַק

בִּזְרוֹעוֹתָיו חָזָק,

רָצִיתִי עוֹד, עוֹד עוֹד

לִרְקֹד