(משירי פרופ' היגינס)

לחן: פ' לואו

אֲנִי אָדָם מְאוֹד רָגִיל,

שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ דָּבָר,

רַק שֶׁיַּנִּיחוּ לוֹ תָּמִיד

לִחְיוֹת כְּפִי שֶׁנּוֹחַ לוֹ

וְלַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנוֹ.

אָדָם רָגִיל אֲנִי.

פָּשׁוּט, כְּמוֹ כֻּלָּם,

אֲשֶׁר אוֹהֵב לִחְיוֹת

בְּלִי צָרוֹת,

בְּלִי לְקַבֵּל הוֹרָאוֹת מִשּׁוּם אָדָם.

סְתָם אָדָם מְאוֹד רָגִיל.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

מִיָּד תַּתְחִיל הַפָּרָשָׁה:

מִסְּבִיבְךָ הִיא תְּקַפֵּץ,

אֶת הַבַּיִת תְּשַׁפֵּץ,

כֹּה נִמְרֶצֶת, שֶׁאֲפִלּוּ

לְשַׁפֵּץ תַּתְחִיל אוֹ –

– תְךָ.

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה,

הִיא חִישׁ תּוֹדִיעַ בְּחִיּוּךְ:

"הֵן אַתָּה הוּא הַשַּׁלִּיט,

וְאַתָּה הוּא הַמַּחְלִיט!"

וּבָרֶגַע שֶׁהִסְכַּמְתָּ –

הִיא עוֹשָׂה מָה שֶׁאָמַרְתָּ;

רַק הָפוּךְ!

אַתָּה רוֹצֶה לִקְרֹא אֶת שֶׁקְסְפִּיר?

הִיא תְּפַטְפֵּט עַל אַהֲבָה.

אִם יֵשׁ קוֹנְצֶרְט – אָז כָּל הָעֶרֶב

הוֹלֵךְ לוֹ עַל חִפּוּשׂ כְּפָפָה.

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

תִּהְיֶה לְךָ בַּגְרוּת קָשָׁה!

אִם אָדָם רוֹצֶה סִיּוּט –

יִתְחַתֵּן לוֹ. לִבְרִיאוּת.

אֲבָל לָמָּה לִי אִשָּׁה, אִם

יֵשׁ לִי כְּבָר רוֹפֵא-שִׁנַּיִם

שֶׁמַּכְאִיב חֲצִי מִמֶּנָּה,

בְּלִי קְבִיעוּת?!

אֲנִי אָדָם מְאוֹד עָדִין:

חַבְרוּתִי, שָׁקֵט, צָנוּעַ,

שְׂבַע רָצוֹן מִכָּל דָּבָר.

בְּעוֹרְקַי תָּמִיד זוֹרַחַת

אַהֲבָה לְכָל בָּשָׂר.

אָדָם סַבְלָן אֲנִי,

סִימְפָּתִי וְחָבִיב.

אָדָם שֶׁמִּיָּמָיו,

כָּל חַיָּיו,

עוֹד לֹא הוֹצִיא מִלָּה גַּסָּה מִפִּיו.

סְתָם, אָדָם מְאוֹד עָדִין.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

מִיָּד חוֹלֶפֶת הַבּוּשָׁה,

וּלְפֶתַע תְּדַבֵּר

בְּסִגְנוֹן עָשִׁיר יוֹתֵר.

כֵּן, פִּתְאוֹם לָצוּץ יַתְחִילוּ

הַמִּלִּים, שֶׁאֵין אֲפִלּוּ

בַּמִּלּוֹן.

הָיִיתָ אִישׁ בַּיְשָׁן, צָנוּעַ,

לוֹחֵשׁ בְּקוֹל עָנֹג וְרַךְ.

עַכְשָׁו יוֹצְאוֹת מִלִּים מִפִּיךָ

אֲשֶׁר יָבִיכוּ כָּל מַלָּח!

אוֹ, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

תַּתְחִיל מִיָּד הַהַרְעָשָׁה.

יְבֻשַּׂם לוֹ, לַזָּכָר,

שֶׁעִנּוּי כָּזֶה יִבְחַר.

אִם תִּרְצֶה אִבּוּד לָדַעַת –

לָמָּה דַּוְקָא בְּטַבַּעַת?

גִּלְיוֹטִינָה זֶה דָּבָר פָּחוֹת יָקָר!

אֲנִי אָדָם מְאוֹד שָׁקֵט,

הַיּוֹשֵׁב לוֹ בְּכָל עֶרֶב

בְּחַדְרוֹ הַמְּרֻוָח,

וְאוֹהֵב דְּמָמָה וְשֶׁקֶט

כְּמוֹ בְּקֶבֶר שֶׁנִּשְׁכַּח.

אָדָם חוֹשֵׁב אֲנִי,

מְלֵא רַעְיוֹנוֹת;

אוֹהֵב לְהִסְתַּגֵּר,

מִתְנַזֵּר

מִן הָרַעַשׁ הַמַּבְחִיל שֶׁל הַבְּרִיּוֹת.

סְתָם, אָדָם שָׁקֵט מְאוֹד.

אַךְ אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

אַתָּה מַזְמִין לְךָ פְּלִישָׁה:

יְבַקְּרוּ אוֹתְךָ גְּדוּדִים,

יְדִידוֹת, דּוֹדוֹת, דּוֹדִים,

לְפִטְפּוּט וּלְשִׂיחָה עַל

הַנּוֹשֵׂא: "לָמָּה הַבַּעַל

עַצְבָּנִי?"

וּמִשְׁפָּחָה קָטַסְטְרוֹפָלִית

אָז תְּבַקֵּר אֶתְכֶם תָּמִיד.

וְיֵשׁ לָהּ אִמָּא קוֹלוֹסָלִית

עִם קוֹל שֶׁמְּנַפֵּץ זְכוּכִית!

כֵּן, אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה –

אִם תִּקַּח לְךָ אִשָּׁה – – –

לְעוֹלָם אִשָּׁה הַבַּיְתָה לֹא אַכְנִיס!