מילים: ברטולד ברכט לחן: אלכס כגן

שרו: בני אמדורסקי ויוסי פולק במופע “ההנאות הקטנות של החיים” (1974)

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

כְּחוּשָׁה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת וִיתוֹמָה…

שׁוּם תִּיק בַּמִּשְׁטָרָה עַד כֹּה,

הִיא אֲשֵׁמָה בָּזֶה

שֶׁהִיא רָצְחָה תִּינוֹק, וְהַפְּרָטִים כְּדִלְקַמָּן:

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְהֶרְיוֹנָהּ הַלֹּא חֻקִּי,

נִסְּתָה, בְּעֶזְרָתָהּ שֶׁל עוֹד מוֹזֶגֶת מִן הַבָּר,

לְהִפָּטֵר מִפְּרִי בִּטְנָהּ. הֵחֵלָּה לְהָקִיא.

הַכְּאֵב הַחַד נִשְׁכַּח מִזְּמַן, אַךְ הָעֻבָּר נִשְׁאַר.

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

לַשָּׁוְא נִסְּתָה הַכֹּל –

תְּפִלּוֹת, אַמְבַּטְיוֹת, מִקְלָחוֹת…

אֶת כָּל הַמַּדְרֵגוֹת שָׁטְפָה בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתָהּ.

לֹא פַּעַם הַכְּאֵב פִּלַח אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת…

הִיא הִתְפַּתְּלָה מִכְּאֵב, אַךְ אֶת סוֹדָהּ הִיא

לֹא גִּלְּתָה.

וְאָז בַּלַּיְלָה מֵחַדְרָהּ הַצַּר וְהַקּוֹפֵא,

בִּשְׁאֵרִית כּוֹחָהּ לַמִּסְדְּרוֹן הִיא נִגְרְרָה

אֶל תּוֹךְ בֵּית הַכִּסֵּא, וְשָׁם בַּחֶדֶר הֶאָפֵל,

יָלְדָה אֶת תִּינוֹקָהּ. מָתַי וְאֵיךְ, הִיא לֹא זָכְרָה…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?

וּכְשֶׁחָזְרָה בַּמִּסְדְּרוֹן בַּחֹשֶׁךְ אֶל חַדְרָהּ,

הֵחֵל פִּתְאוֹם הַיֶּלֶד, כָּךְ אוֹמֶרֶת הִיא, לִבְכּוֹת.

הוּא לֹא חָדַל, וְהִיא מִן הַשְּׁכֵנִים פָּחֲדָה,

לָכֶן בְּאֶגְרוֹפִים עָלָיו הֵחֵלָּה לְהַכּוֹת.

הִכְּתָה בְּעִוָּרוֹן וְשׁוּב וָשׁוּב עַד שֶׁפָּסַק,

וְאָז אֶת הַתִּינוֹק לָקְחָה לַחֶדֶר הַדּוֹלֵף,

וְשָׁם חִבְּקָה שְׁעוֹת אֶת כָּל גּוּפוֹ הַמְּרֻסָּק,

וְרַק עִם בֹּקֶר הִיא אוֹתוֹ הֶחְבִּיאָה בַּמַּרְתֵּף.

מָארִי פֵרָאר, פּוֹעֶלֶת נִקָּיוֹן בַּת שֵׁשׁ-עֶשְׂרֵה,

קְטִינָה, חוֹלַת רַכֶּכֶת, מְכֹעֶרֶת, אֻמְלָלָה,

נִדּוֹנָה לִתְלִיָּה. כָּל חֲטָאֵינוּ, רַבּוֹתַי,

לְפֶתַע מִשְׁתַּקְּפִים כִּרְאִי לְמוּל חֶטְאָהּ שֶׁלָּהּ.

אַתֶּם, הַמִּשְׂתָּרְעִים כָּל לַיְלָה

עַל סְדִינִים צְחוֹרִים,

וּמְחַיְּכִים בְּאֹשֶׁר מוּל תִּינוֹק לָבוּשׁ פְּאֵר,

אַל נָא תָּבוּזוּ כָּכָה לְחֻלְשׁוֹת הַחַלָּשִׁים.

חֶטְאָהּ הָיָה גָּדוֹל; אַךְ כְּאֵבָהּ – גָּדוֹל יוֹתֵר…

נַסּוּ נָא, רַבּוֹתַי, לִכְבֹּשׁ אֶת זַעַמְכֶם,

כִּי כָּל אָדָם רָאוּי לְרַחֲמִים.

לֹא כֵן?