כל המלמד בתו תורה

לחן: יוסי בן-נון

שרה: אולה שור-סלקטר (“ינטל”)

"כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ תּוֹרָה –

כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת".

"כָּל הַמְּלַמֵּד בִּתּוֹ גְּמָרָא –

כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ פְּרִיצוּת".

וְלֹא יְלַמְּדָהּ קַבָּלָה,

כִּי “נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה”

(רַק נָשִׁים – קַלָּה דַּעְתָּן?),

וְ“אִשָּׁה פְּסוּלָה לְעֵדוּת” –

כְּחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן.

“כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”,

וְ“קוֹל בְּאִשָּׁה – עֶרְוָה”.

וּמָה עִם שִׁירַת הַיָּם

שֶׁשָּׁרָה מִרְיָם הַנְּבִיאָה?

וּמָה עִם שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שֶׁהוּשְׁרָה מִתַּחַת לַתֹּמֶר?

וּמָה עִם שִׁירַת חַנָּה?

וּמָה עִם חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה?

כֻּלָּן, שִׁירָתָן עֶרְוָה –

כִּי בָּקְעָה מִפִּיהֶן שֶׁל נָשִׁים?

אִם כָּךְ, לָמָּה זֶה שִׁירֵיהֶן

נִמְצָאִים בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים?

“כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”,

סְגוּרָה וּבַבַּיִת כְּלוּאָה.

מִרְיָם הַנְּבִיאָה – אֵיפֹה שָׁרָה

עִם הַתֹּף “כִּי גָּאֹה גָּאָה”?

אִם “כְּבוֹדָהּ שֶׁל בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה”

בַּמִּטְבָּח, עֲצוּרָה וּסְגוּרָה –

דְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה, אֵיפֹה שָׁרָה

“עוּרִי, עוּרִי דְּבוֹרָה”?

וְלָמָּה אָסוּר לִבְנוֹתֶיהָ

לִקְרֹא בְּסִפְרֵי הַנְּבִיאִים

וְלִלְמֹד כִּרְצוֹנָן, כְּמוֹ כָּל גֶּבֶר,

תּוֹרַת אֱלֹהִים חַיִּים?

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת אָדָם

בְּצַלְמוֹ וּבִדְמוּתוֹ".

גַּם אֶת חַוָּה בָּרָא

בִּדְמוּתוֹ – וּבְצַלְמוֹ.

אִם אָדָם הוּא צֶלֶם הָאֵל –

בְּצַלְמוֹ נִבְרְאָה גַּם חַוָּה –

חַוָּה, שֶׁהִיא אֵם כָּל חַי,

אֵם, שֶׁקוֹלָהּ הוּא עֶרְוָה.

אִלּוּ הִרְשָׁה הָאֵל

לְלַמֵּד אֶת חַוָּה תּוֹרָה,

הָיְתָה יוֹדַעַת כְּבָר אָז

לְהַשְׂכִּיל בֵּין טוֹב לְרַע.

כֵּן, אִלּוּ לָמְדָה חַוָּה –

הָיְתָה מְשִׁיבָה לַנָּחָשׁ:

"הַפְּרִי תַּאֲוָה לָעֵינַיִם,

אַךְ אֵלָיו לְעוֹלָם לֹא נִגַּשׁ."

וְהָיְתָה מַזְהִירָה אֶת אָדָם,

אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, בַּעֲלָהּ –

שֶׁהוֹכִיחַ כְּבָר אָז לָעוֹלָם

שֶׁגְּבָרִים

דַּעְתָּם קַלָּה.