לחן: יוסי בן-נון

שרה: אולה שור-סלקטר (“ינטל”)

צִפּוֹר לֹא צִיְּצָה.

עוֹף לֹא פָּרַח.

רוּחַ לֹא נָשְׁבָה.

עֵץ לֹא נִזְדַּעֲזֵעַ.

כָּל הָעוֹלָם שׁוֹתֵק וּמַחְרִישׁ;

וְרַק אֲנִי

פִּתְאוֹם

כֻּלִּי קוֹדַחַת. כֻּלִּי נִסְעֶרֶת.

כֻּלִּי צְמַרְמֹרֶת.

וְכִמְעַט פָּרְחָה נִשְׁמָתִי.

מֵעוֹלָם לֹא הִרְגַּשְׁתִּי כָּכָה.

מִיָּמַי. מִיָּמַי.

אֲבָל מָה נִתְעוֹרֵר בִּי לְפֶתַע

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי?

כֵּן, יָדַעְתִּי: דְּבָרִים כָּאֵלֶּה

בְּהֶחְלֵט קוֹרִים;

אַךְ לֹא לְאַחַת כָּמוֹנִי,

שֶׁכָּל עוֹלָמָהּ – בַּסְּפָרִים.

וּלְנַפְשִׁי אָמַרְתִּי:

"אַל תָּעִירִי

וְאַל תְּעוֹרְרִי –

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

אַל תָּעִירִי גַּן נָעוּל,

עַד שֶׁיֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁיֶּחְפַּץ."

עַל מִשְׁכָּבִי בְּכָל לַיְלָה

מֵעַתָּה אֲהַרְהֵר:

שְׂמֹאלוֹ מִסְּבִיבִי, תְּחַבְּקֵנִי,

וְלִבִּי, אֵיךְ הוּא עֵר!

כִּי הִנֵּה בְּגוּפִי הֵנֵצוּ,

לִבְלְבוּ רִמּוֹנִים,

וְנַפְשִׁי גַּם גּוּפִי יָעִידוּ

כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אֲנִי.

אֵיךְ לְנַפְשִׁי אָמַרְתִּי:

"אַל תָּעִירִי

וְאַל תְּעוֹרְרִי –

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ.

עַד שֶׁתֶּחְפַּץ."

יַעֲשֶׂה בִּי כִּרְצוֹנוֹ

בִּשְׂמֹאלוֹ. בִּימִינוֹ.

מָה שֶׁיֶּחְפַּץ.

רַק שֶׁיֶּחְפַּץ.

רַק שֶׁיֶּחְפַּץ…

כעשרים שנים אחרי שעיבדתי לעברית, עם הבמאי חנן שניר, את מחזהו של יצחק בשביס-זינגר, “טייבעלע והשד שלה”, חזרתי אל יצירה אחרת של אותו סופר. עם הבמאי משה קפטן עיבדתי את “ינטל” למחזמר עברי. סיפורה של ינטל – בתו של רב שנאלצה להתחפש לבחור ישיבה כדי שתוכל ללמוד בישיבה – מוכר בעיקר מסרטהּ של ברברה סטרייסנד, וממנו נטלנו רק את הפזמון הידוע, “פאפא”. המלחין יוסי בן-נון ואני כתבנו להפקה בתיאטרון ה“קאמרי” כתריסר פזמונים מקוריים משלנו, ביניהם הפזמון שבו מתריסה ינטל על יחס היהדות לנשים הרוצות ללמוד או לשיר, והשיר שבו היא מגלה לראשונה, ברוח “שיר השירים”, את התעוררות אהבתה לאביגדור – העילוי יפה התואר הלומד לצִדה.