מילים ולחן: שרל אזנבור

שרו: יוסי בנאי (1984), צביקי לוין (2008)

אֲנִי גָּר יַחַד עִם אִמִּי –

דִּירָה נִדַּחַת, עַגְמוּמִית,

מַמָּשׁ קְטַנְטֹנֶת.

וּבְחַדְרִי אִתִּי גָּרִים

גַּם שְׁנֵי צַבִּים, וְכַנָּרִית

וַחֲתוּלֹנֶת.

כְּשֶׁאִמָּא עֲיֵפָה מְאוֹד,

אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַקְּנִיּוֹת

וּמְבַשֵּׁל לָהּ.

סוֹרֵג, תּוֹפֵר קְצָת בַּמְּכוֹנָה,

וּמְגַהֵץ. לָאַחֲרוֹנָה

זֶה קְצָת קָשֶׁה לָהּ.

מֵעֲבוֹדָה אֵינִי פּוֹחֵד.

בְּתוֹר סַבָּל אֲנִי עוֹבֵד

מִזְּמַן לִזְמַן.

גַּם “דֶקוֹרָטוֹר” לְעִתִּים;

אַךְ מִקְצוֹעִי הָאֲמִתִּי –

אֲנִי אָמָּן.

לָבוּשׁ פֵּאָה, רִיסִים, שְׂמָלוֹת

אַצִּיג בַּ“בָּרִים” בַּלֵּילוֹת.

זֶה דֵּי נָעִים לִי.

מִין הַצָּגָה שֶׁהַגְּבָרִים

עִם פֶּה פָּתוּחַ נִשְׁאָרִים.

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם” –

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.

כָּל לַיְלָה, אַחֲרֵי חֲצוֹת,

אָז מִן הַבָּר אֵצֵא לִמְצֹא

סִכּוּי שֶׁל אשֶׁר.

הַרְחֵק מִפָּנָסֵי הָרְחוֹב,

לְיַד הַגֶּשֶׁר, עַל הַחוֹף,

אֵי-שָׁם בַּחשֶׁךְ.

אֲנִי הוֹלֵךְ שָׁם לְבַדִּי

וּמִישֶׁהוּ צָץ לְיָדִי, אִתִּי פּוֹסֵעַ.

מִנַּיִן בָּא? אֵיפֹה בֵּיתוֹ?

בֶּן כַּמָּה הוּא? מִיהוּ? מָה שְׁמוֹ?

אֵינִי יוֹדֵעַ.

זוֹרְקִים בְּדִיחָה, מְפַטְפְּטִים,

וְלִפְעָמִים מְפְלַרְטְטִים

לְלֹא מִלָּה,

עַד שֶׁפָּנָס חֲסַר מוּסָר

תּוֹפֵס אֶת שְׁנֵינוּ עַל סַפְסָל

אוֹ בַּמִּטָּה.

שׁוּב פִּרְחָחִים? אוֹ אִישׁ הַחֹק?

לֵךְ וְתַבְדִּיל: אוֹתוֹ הַצְּחוֹק

הֵם מַשְׁמִיעִים לִי.

יוֹרְקִים, מַכִּים לְלֹא רַחֵם.

לֵךְ תִּתְלוֹנֵן, לֵךְ תִּלָּחֵם.

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם” –

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.

כְּשֶׁיּוֹם חָדָשׁ עוֹלֶה, נוֹלָד,

הַבַּיְתָה אָז אֶחְזֹר לְבַד,

בּוֹדֵד כְּמוֹ קֹדֶם.

וּכְמוֹ מוּקְיוֹן עָיֵף אָסִיר

אֶת הַפֵּאָה, אֶת הָרִיסִים

וְאֶת הָאֹדֶם.

אֵינִי יָכוֹל לְהֵרָדֵם,

כִּי שׁוּב אֲנִי נִזָּכֵר בָּהֶם –

בְּיפִי הַתֹּאַר:

הַנְּעָרִים הַחֲסוֹנִים,

הַצְּעִירִים הַחַיְּכָנִים

כִּבְנֵי אֱלֹהַּ.

אַהֲבוֹתַי הָעֲצוּבוֹת,

הַמַּשְׁפִּילוֹת, הַכּוֹאֲבוֹת,

חַסְרוֹת תִּקְוָה.

כִּי עֶלֶם זֶה אֲשֶׁר אֹהַב

בּוֹגֵד בִּי וְשׁוֹכֵב עַכְשָׁו

עִם בַּת חַוָּה.

זֶה לֹא מַצְחִיק, וְאִישׁ אֵינוֹ

רַשַּׁאי לָבוּז וְגַם לִקְרֹא

בְּכִנּוּיִים לִי.

נוֹלַדְתִּי כָּךְ. אֵינִי אָשֵׁם.

בַּכֹּל אָשֵׁם הַטֶּבַע שֶׁ-

אֲנִי “מִתְרוֹמֵם”.

כָּך הֵם קוֹרְאִים לִי.