מילים ולחן: ז’אק ברל
שר: ישראל גוריון במופע “עולמו של ז’אק ברל” (1970)
הֱיֵה שָׁלוֹם, יָדִיד יָקָר,
הֱיֵה שָׁלוֹם, יָדִיד יָקָר שֶׁלִּי.
לָגַמְנוּ אֶת אוֹתָם יֵינוֹת,
שָׁתִינוּ אֶת אוֹתָם שִׁירִים
וְאֶת אוֹתָן הָעֲלָמוֹת.
הֱיֵה שָׁלוֹם, מוֹתִי קָרֵב.
קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.
אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים,
אַךְ מִי כָּמוֹךָ, יְדִידִי,
יַמְשִׁיךְ לִדְאֹג לָהּ, לְאִשְׁתִּי.
צַחֲקוּ וְרִקְדוּ,
הִשְׁתּוֹלְלוּ עַד בֹּקֶר אוֹר,
צַחֲקוּ וְרִקְדוּ
כְּשֶׁיּוֹרִידוּנִי אֶל הַבּוֹר.
הֱיֵה שָׁלוֹם, פְּרַקְלִיט יָקָר.
הֱיֵה שָׁלוֹם, פְּרַקְלִיט יָקָר מְאוֹד.
אַתָּה הָיִיתָ דֵּי פָּעִיל!
נִסַּחְתָּ אֶת הַצַּוָּאָה,
קִבַּלְתָּ נֵתַח, כָּרָגִיל.
הֱיֵה שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.
קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.
אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים,
אַךְ אִישׁ כָּמוֹךָ, נִכְבָּדִי,
יַמְשִׁיךְ לִדְאֹג לָהּ, לְאִשְׁתִּי.
צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…
הֱיֵה שָׁלוֹם, שָׁכֵן נִבְזֶה.
הֱיֵה שָׁלוֹם, שָׁכֵן נִבְזֶה שֶׁלִּי.
אַתָּה צָחַקְתָּ לִי, דּוֹדִי,
כְּשֶׁהִתְבַּדַּרְתָּ עִם אִשְׁתִּי,
בְּתוֹךְ בֵּיתִי, בְּמִטָּתִי.
הֱיֵה שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.
קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.
אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים.
לָאֵל אַחְזִיר אֶת נִשְׁמָתִי,
וּלִשְׁנֵיכֶם – אֶת מִטָּתִי.
צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…
הֲיִי שָׁלוֹם, אִשָּׁה יָפָה.
הֲיִי שָׁלוֹם, אִשָּׁה יָפָה שֶׁלִּי.
אֲנִי בַּדֶּרֶךְ לֶאֱלֹהִים.
אֲנִי מַמְרִיא לַגֵּיהִנֹּם
דֶּרֶך שִׁבְעַת הָרְקִיעִים.
הֲיִי שָׁלוֹם, אֲנִי הוֹלֵךְ.
קָשֶׁה לָמוּת בָּאָבִיב, קָשֶׁה.
אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל הַפְּרָחִים
כְּדֵי לַעֲצֹם אֶת שְׁתֵּי עֵינַי
כְּמוֹ שֶׁעָצַמְתִּי כָּל יָמַי.
צַחֲקוּ וְרִקְדוּ…