שרה: חוה אלברשטיין (1972)

הלחין: דני ליטני

שר (בתוספת בית חדש): דני ליטני (1991)

כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים

עַל הִתְפָּרְצוּת הַר גַּעַשׁ בְּסִיצִילְיָה,

עַל קְבוּרָתָם שֶׁל שְׁנֵי כְּפָרִים שְׁלֵמִים

בְּצִ’ילֶה אוֹ בְּהֹדּוֹ;

כְּשֶׁאַתָּה קוֹרֵא בָּעִתּוֹנִים,

אַתָּה שׁוֹאֵל אֶת עַצְמְךָ: "מַדּוּעַ?

מַדּוּעַ זֶה שָׁבִים הָאִכָּרִים

דַּוְקָא לַמִּדְרוֹנוֹת אֲשֶׁר בָּגְדוּ?

מַדּוּעַ זֶה אֵינָם נָסִים מִשָּׁם

וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף, לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט

אַחַת וּלְתָמִיד?"

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים –

כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים –

שׁוּב תִּתְפָּרֵץ הַלָּבָה מִן הָהָר

וּתְאַיֵּם לִקְבֹּר אֶת כָּל הַכְּפָר.

מַדּוּעַ זֶה לַחְזֹר הֵם מִתְעַקְּשִׁים?

מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינָם נוֹטְשִׁים

אַחַת וּלְתָמִיד?!

יֵשׁ לִפְעָמִים, אַתָּה פּוֹגֵשׁ תַּיָּר,

וְהוּא שׁוֹאֵל: "אֱמֹר נָא לִי, מַדּוּעַ –

מַדּוּעַ מִתְעַקְּשִׁים אַתֶּם לִחְיוֹת

דַּוְקָא לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ?

הֲרֵי נִתָּן לִמְצֹא עוֹד בָּעוֹלָם

פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת, לְלֹא עָשָׁן וְרַעַשׁ,

וַאֲדָמָה מוּצֶקֶת וְטוֹבָה

שֶׁלֹּא תִּרְעַד מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם.

מַדּוּעַ זֶה אֵינְכֶם זָזִים מִכָּאן

וּמְחַפְּשִׂים מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ תּוּכְלוּ לִחְיוֹת, סוֹף־סוֹף,

בְּשֶׁקֶט, אַחַת וּלְתָמִיד?

הֲרֵי אַחַת לְכָל כַּמָּה שָׁנִים

– כָּךְ בְּפֵרוּשׁ כָּתוּב בָּעִתּוֹנִים –

שׁוּב מִתְפָּרֶצֶת לָבָה מִן הָהָר

וּמְאַיֶּמֶת שׁוּב עַל כָּל הַכְּפָר.

מַדּוּעַ זֶה אַתֶּם כֹּה מִתְעַקְּשִׁים,

מַדּוּעַ אֶת הַכְּפָר אֵינְכֶם נוֹטְשִׁים

אַחַת וּלְתָמִיד?"

וְאָז – פִּתְאוֹם – אַתָּה מֵבִין אוֹתָם:

אֶת הָאִכָּר שֶׁעַל הַצִּ’ימְבּוֹרָסוֹ

וְאֶת הָאֵם שֶׁעַל הַפוּגִ’יסָאן,

וְהַיֶּלֶד עַל הַוֵּזוּב.

גַּם הֵם יוֹדְעִים, וַדַּאי, שֶׁבָּעוֹלָם

פִּנּוֹת שְׁקֵטוֹת יוֹתֵר מֵהַר הַגַּעַשׁ,

וַאֲדָמָה הַמּוּצָקָה מִזּוֹ

שֶׁבָּהּ טְמוּנִים בָּתֵּי אֲבוֹתֵיהֶם.

גַּם הֵם יָכְלוּ, אוּלַי, לָזוּז מִשָּׁם

וּלְחַפֵּשׁ מָקוֹם יוֹתֵר בָּטוּחַ,

שֶׁבּוֹ יוּכְלוּ, סוֹף־סוֹף,

לִחְיוֹת בְּשֶׁקֶט

אַחַת וּלְתָמִיד.

אַךְ הֵם דְּבֵקִים לְמִדְרוֹנוֹת הָהָר

וּמְחַכִּים: אוּלַי, אוּלַי מָחָר?

וּמְקַוִּים לַיּוֹם, שֶׁכְּבָר יָבוֹא,

שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.

וְאָז עַל הַבַּזֶּלֶת הַשְּׁחֹרָה –

אֵיךְ אָז יוֹרִיק הַדֶּשֶׁא וְיִפְרַח

אַחַת וּלְתָמִיד!

אַחַת וּלְתָמִיד!

הבית הנוסף ששר המלחין (1991):

וְיוֹם אֶחָד אַתָּה תּוֹפֵס פִּתְאוֹם:

אֵינְךָ לְבַד לְפֶתַח הַר הַגַּעַשׁ.

עוֹד אֲנָשִׁים חַיִּים פֹּה, לְיָדְךָ,

בְּבָתֵּיהֶם, בְּצֵל עֲצֵי הַזַּיִת.

וְגַם לָהֶם אוֹמְרִים: "יֵשׁ בָּעוֹלָם

עוֹד אֲרָצוֹת, לְשָׁם תּוּכְלוּ לָלֶכֶת

וּלְנַסּוֹת לִבְנוֹת אֶת חַיֵּיכֶם

הַרְחֵק מֵהַר הַגַּעַשׁ."

אוּלָם גַּם הֵם קְשׁוּרִים אֶל בָּתֵיהֶם,

אֶל הַמִּדְרוֹן, הַבְּאֵר, אֶל הַטֵּרָסוֹת,

אֶל הַגְּבָעוֹת, אֶל הָעֵצִים הָאֵלֶּה

שֶׁאֶת פִּרְיָם מוֹסְקִים הֵם בְּתוֹחֶלֶת

שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ.

גַּם הֵם דְּבֵקִים אֶל מִדְרוֹנוֹת הָהָר

וּמְצַפִּים: “אוּלַי, אוּלַי מָחָר?”

וּמְקַוִּים לַיּוֹם שֶׁכְּבָר יָבוֹא

שֶׁבּוֹ הָהָר יִשְׁקֹט מִזַּעֲפוֹ.

רַק אִם יָבִין כָּל צַד: הוּא לֹא לְבַד,

וּלְיָדוֹ יֵשׁ בְּנֵי אָדָם כָּמוֹהוּ;

יַקְשִׁיב לָהֶם, יִלְמַד לְהַכִּירָם;

רַק אִם יִלְמַד סוֹף־סוֹף לִחְיוֹת אִתָּם –

רַק אָז יִשְׁקֹט הָהָר מִזַּעֲפוֹ.

רַק אָז נוּכַל לִחְיוֹת בְּיַחַד פֹּה

אַחַת וּלְתָמִיד.