על פי אגדה אסטונית שעיבד טולסטוי

הוצג במופע “החייט ואשת הסנדלר” (1973). לא הולחן

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַשֵּׁבֶט לְמָקוֹם חָדָשׁ, בֵּין הַגְּבָעוֹת,

אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים:

“אֵיךְ נְחַלֵּק בֵּינֵינוּ אֶת הָאֲדָמָה?”

אָמַר זָקֵן אֶחָד בַּעַל חָכְמָה:

"יֵצֵא כָּל אֶחָד לַדֶּרֶךְ עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר,

יֵלֵךְ, יֵלֵךְ וְיָשׁוּב עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה.

וְכָל שֶׁטַח הָאֲדָמָה

אֲשֶׁר יַצְלִיחַ לְהַקִּיף בְּרַגְלָיו –

שֶׁלּוֹ יִהְיֶה!"

וְכָךְ עָשׂוּ.

הָלְכוּ בְּנֵי הַשֵּׁבֶט בָּזֶה אַחַר זֶה,

וַאֲשֶׁר הִקִּיף כָּל אִישׁ בִּצְעָדָיו

הָיָה לוֹ לְשָׂדֶה.

רָאָה זֹאת סְטוֹיָאן הַחַמְדָן

וְיָדַע מָה יַעֲשֶׂה:

עִם שַׁחַר הִקְדִּים, כְּכָל גֶּבֶר חָרוּץ,

פָּנָה צָפוֹנָה – וְהִתְחִיל לָרוּץ.

רָץ… רָץ… בְּרַגְלַיִם קַלּוֹת…

עוֹד שָׂדֶה… עוֹד בִּקְעָה… עוֹד תְּעָלַת מַיִם.

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר בְּאֶמְצַע הַשָּׁמַיִם.

כְּדַאי לְהַתְחִיל לַחְזֹר!

גַּם נְשִׁימָתוֹ כְּבֵדָה בּוֹ פְּנִימָה,

אַךְ הוּא מַמְשִׁיךְ לָרוּץ קָדִימָה.

רֵאוֹתָיו כְּמַפּוּחַ.

אֵין זְמַן לָנוּחַ.

הָלְאָה, צָפוֹנָה, אַחֲרֵי הָעֵצִים –

שָׁם אֲדָמָה פּוֹרִיָּה מֵאֵין כָּמוֹהָ!

וּבֵינְתַיִם – הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת לִשְׁקֹעַ.

“חֲזֹר עַל עִקְבוֹתֶיךָ, סְטוֹיָאן!”

"רַק עוֹד שָׂדֶה!

שָׁם מִרְעֶה מְצֻיָּן!"

פִּרְפּוּרֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנִים בַּמַּעֲרָב.

כָּל הַשֵּׁבֶט נִצָּב –

וּסְטוֹיָאן טֶרֶם שָׁב.

עוֹד רֶגַע – וְהוּא מַפְסִיד אֶת זְכוּתוֹ.

הִנֵּה הוּא!

כּוֹשֵׁל, נִגְרָר בְּלֶכְתּוֹ.

עוֹד שְׁנִיּוֹת לַשְּׁקִיעָה… הַאִם יוּכַל?

הִגִּיעַ!

צָנַח

נָפַל –

וְלֹא קָם.

כָּךְ זָכָה סְטוֹיָאן בְּכִבְרַת אֲדָמָה:

דָּלֶת אַמָּה

עַל אַמָּה…

*

(לִתְשׂוּמַת לֵב הָאֶזְרָחִים

הַטּוֹעֲנִים בְּוִכּוּחִים

שֶׁמֻכְרָחִים

הַרְבֵּה שְׁטָחִים!)