על פי שירה של נעמי שמר. מתוך התכנית “איך אנחנו נראים” (1972)

בְּהֵאָחֲזוּת הַנַּחַ"ל בְּגִתִּית

יֵשׁ אֲדָמָה טוֹבָה, אַדְמַת עִדִּית,

אֲשֶׁר חָרְשׁוּ שָׁנִים בְּאַהֲבָה

דּוֹרוֹת שֶׁל אִכָּרִים מֵעַקְרַבָּה.

חָרְשׁוּ דּוֹרוֹת עִם מַחְרֵשָׁה וְסוּס –

עַד שֶׁהוֹפִיעַ שָׁם מְטוֹס רִסּוּס.

וְכָל הָפַאטְמוֹת, הַגָּ’אמִילוֹת, הָעָזִיזוֹת

עוֹמְדוֹת הַרְחֵק וּמִסְתַּכְּלוֹת עַכְשָׁו בְּפַחַד

אֵיךְ כָּל הַדַּלְיוֹת וְהַשָּׂרוֹת וְהָרִנּוֹת

שָׁרוֹת “לָתֵת”, אֲבָל לָמְדוּ כֵּיצַד לָקַחַת.

אֲנִי לֹא הֶאֱמַנְתִּי לְעֵינַי.

אֲבָל אָמְרוּ לִי: “כְּלוּם עוֹד לֹא רָאִית.”

הִתְחַלְּנוּ בַּגּוֹלָן וּבְסִינַי,

אֲבָל עֹוד לֹא גָּמַרְנוּ בְּגִתִּית.

כִּי עוֹד מְעַט נַגִּיעַ יַחַד עַד

לְהֵאָחֲזוּת הַנַּחַ“ל בְּבַּגְדָּד.”