מילים: מליסה לוין־בוסקוביץ'

הלחין ושר: שלמה גרוניך (2006)

כָּל זֶה מִזְּמַן כְּבָר הָיָה מְסֻבָּךְ –

כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁהִדְחַקְנוּ כָּל כָּךְ;

אֲבָל שַׁרְנוּ “שָׁלוֹם” מִפְּסוּקֵי הַתָּנָ"ךְ,

עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלְדוּ יְלָדֵינוּ.

“כַּמָּה פְּגָזִים עוֹד יֵרְדוּ מִמְּרוֹמִים?”

כְּבָר בּוֹב דִילֶן שָׁאַל, וְגַם כָּאן, לִפְעָמִים

הֶאֱמַנּוּ שֶׁכֵּן, חֲלוֹמוֹת מִתְגַּשְּׁמִים.

כִּי הָיִינוּ תְּמִימִים – כִּילָדֵינוּ.

חִפַּשְׂתִּי תָּמִיד עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.

וְהִמְשַׁכְתִּי לַחֲלֹם בֵּין סִיּוּט לְסִיּוּט

עַל עוֹלָם בְּלִי שִׂנְאָה, מִלְחָמוֹת, אַלִּימוּת;

וְגַם אִם לֹא אֶרְאֶנּוּ לִפְנֵי שֶׁאָמוּת –

לְפָחוֹת שֶׁיִּזְכּוּ יְלָדֵינוּ.

אַךְ שׁוּב תִּינוֹקוֹת, יְלָדִים, נְעָרוֹת,

רוֹעֲדִים בַּמִּקְלָט אוֹ קְבוּרִים בֵּין קִירוֹת,

הַפְּגָזִים רוֹעֲמִים, אֲטוּמִים הַלְּבָבוֹת

לְדִמְעוֹת יַלְדֵיהֶם – וִילָדֵינוּ.

לֹא נוּכַל לְהַבְטִיחַ סְלִיחָה וּמְחִילָה

וְלִמְחֹק וְלִשְׁכֹּחַ כָּל מָה שֶׁהָיָה:

מִי צוֹדֵק, מִי צָדַק, מִי טוֹעֶה, מִי טָעָה.

מָה יֹאמְרוּ יְלָדֵינוּ עָלֵינוּ.

אַךְ אֲנִי מְחַפֵּשׂ עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.

וְזָכוּר לִי פָּסוּק מִיְּמֵי בַּר־הַמִּצְוָה,

אֵיךְ אָבִינוּ, אַבְרָם, הִתְחַנֵּן בְּתִקְוָה:

“אַל־נָא בֵּינֵינוּ תְּהִי מְרִיבָה.”

כִּי אַחִים רוֹעֵיהֶם – וְרוֹעֵינוּ.

אַךְ הִמְשַׁכְנוּ לָרִיב, בְּשִׂנְאָה, בְּאֵיבָה,

אִינְפַנְטִילִים יוֹתֵר מִיְּלָדֵינוּ.

כַּמָּה שָׁנִים עוֹד נִשְׁאַל: “מִי צוֹדֵק?”

כָּל צַד מְצַטֵּט, אַךְ רוֹאֶה וְשׁוֹתֵק

מוּל אֲדָמָה אֲדֻמָּה, שֶׁמִּמֶּנָּה צוֹעֵק

קוֹל דַּם יַלְדֵיהֶם – וִילָדֵינוּ.

אַךְ אַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ עוֹד מִלָּה וְעוֹד תָּו

כְּדֵי לָשִׁיר שִׁיר אוֹפְּטִימִי

שֶׁעוֹד לֹא נִכְתַּב.