השתתף בכתיבה, הלחין ושר: שמעון ישראלי (1985)

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי

הַיְּפֵהפִיָּה וְהַנִּשְׁכַּחַת.

אָבִי שֶׁלִּי אוֹתָךְ חָלַם

בְּלַהַט הַקַּדַחַת.

אָבִי הָיָה אִידֵאָלִיסְט,

אָמַר: “צָרִיךְ לִחְיוֹת בְּיַחַד.”

אָבִי לִמֵּד אוֹתִי לָתֵת;

אֲנִי לָמַדְתִּי רַק לָקַחַת.

אָבִי הָלַךְ בַּכְּפָר לִחְיוֹת,

חָלוּץ הָיָה מִגִּיל צָעִיר.

נָשָׁם מִזּוּג שֶׁל גָּלוּיוֹת.

אֲנִי נוֹשֵׁם מִזּוּג אֲוִיר.

אָבִי רָאָה בַּכֹּל שְׁלִיחוּת –

בָּרֶפֶת, בַּשָּׂדֶה, בַּלּוּל.

וְגַם אֲנִי אוֹהֵב שְׁלִיחוּת:

וּבְעִקָּר שְׁלִיחוּת לְחוּ"ל.

הוּא חַי עַל פִּתָּה וְזֵיתִים,

רָעַב לֹא פַּעַם בַּלֵּילוֹת.

אֲנִי עוֹד לֹא רָעַבְתִּי יוֹם –

בִּזְכוּת פִּנְקַס הַקַּבָּלוֹת.

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

שָׁלוֹם לָךְ, יְרוּשָׁלַיִם.

אָבִי שֶׁלִּי לָחַשׁ אֶת שְׁמֵךְ

עִם רֶטֶט בַּשְּׂפָתַיִם.

“חָזַרְנוּ אֶל בּוֹרוֹת הַמַּיִם”,

גַּם אִם הַמְּחִיר הָיָה יָקָר.

הַיּוֹם, עִירִי יְרוּשָׁלַיִם,

מוֹכְרִים אוֹתָךְ לְכָל סַפְסָר

וְכָל קַבְּלָן אוֹתָךְ אוֹהֵב:

בּוֹנֶה אוֹתָךְ, יְרוּשָׁלַיִם,

וְהַמְּחִיר שֶׁהוּא נוֹקֵב

אֵינוֹ צוֹרֵב לוֹ בַּשְּׂפָתַיִם.

“מֵעַל פִּסְגַּת הַר הַצּוֹפִים”

שֵׁנִית נִבְנֵית פֹּה עִיר־שֶׁל־מַעְלָה.

בּוֹנִים אוֹתָךְ לְתַלְפִּיּוֹת

אַחְמֶד וְחוּסְנִי מֵרָמָאלְלָה.

יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה,

הָעִיר אֲשֶׁר יָשְׁבָה בָּדָד –

עַל חֻרְבָּנֵךְ בָּכוּ דּוֹרוֹת.

עַל בִּנְיָנֵיְך יִבְכּוּ לָעַד.

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

“אֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת”.

אָבִי הִקְרִיב לְמַעֲנֵךְ

הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת.

כַּיּוֹם חוֹמְסִים הֵם אֶת אַרְצִי

וּמוֹצְצִים אֶת כָּל דָּמֶיהָ.

אוֹכְלִים אוֹתָהּ, וְעוֹד אוֹמְרִים

שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת אֶת יוֹשְׁבֶיהָ.

מָתַי, מָתַי כָּל זֶה קָרָה?

אֵיךְ זֶה לְפֶתַע הִשְׁתַּנֵּינוּ?

אָבִי חָלַם חֲלוֹם יָפֶה

תִּרְאוּ מָה שֶׁנִּשְׁאָר מִמֶּנּוּ…

שָׁלוֹם לָךְ, אַרְצִי שֶׁלִּי,

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.

גָּבַרְתְּ כְּבָר עַל אוֹיְבִים רַבִּים;

וַדַּאי תִּתְגַּבְּרִי גַּם עָלֵינוּ.